הערת מחבר הפאנפיק: החל מפרק זה מתחיל הספין אוף המשמעותי עם החממה. (בהמשך יהיו פרקים שהספין אוף, אף יגדל.) בגדול החל מעכשיו יוזכרו בפאנפיק אירועים ודמויות שמתכתבות עם אירועי החממה ולא יוצג הסבר עליהם. בכל מקרה, אם יש לכם שאלות, לגבי הבנת העלילה – אשמח לענות לכם בתגובות.
קריאה מהנה 🙂
2012:
אם חשבתם שלהיות הטיימר החזק בעולם זה פשוט – אז אתם פשוט טועים.
להיות הטיימר החזק בעולם, זה אומר שאבא שלך והחבר הכי טוב שלו, אבנר, מצמידים לך לראש LSR ומבקשים ממך לנסוע קדימה בזמן, אחורה בזמן, לפתור מבחן במתמטיקה ואז לנסוע אחורה וללמוד קורס שלם בפיזיקה קוונטית בעבר, ולנסוע בחזרה לעתיד וכמובן, לא לשכוח לשים את ה-LSR דור 3 על הראש, שיש לו זיכרון ssd עם שרידות ברמה גבוהה.
ולצד כל זה, צריך להתמודד עם הבעיות שיש לכל נער מתבגר. ואיזה בעיות…
קוראים לי בן-בן דרור או בן-בן דביר או סתם בן-בן תלוי את מי שואלים, ואז יומן המסע הבא אתם הולכים לקרא, טוב… כי… זו היה התנאי של אבא שלי, כדי שאצא ל״מסע חיפושים״ הזה או מה שזה לא יהיה (כמובן, להמשיך לתעד בכל נסיעה בזמן עם LSR – זה הטוב ביותר שיכולתי להשיג, כי אבנר, החבר הכי טוב של אבא הציע שאני לאורך כל הדרך יהיה עם ה-LSR על הראש ואם משהו ישאל, אני אגיד שאלו אוזניות משוכללות, אבל לכו תבינו זקנים …)
הכול התחיל באחד הבקרים / צהריים (אנשים, אין לי מושג מה הייתה השעה, תתקדמו) בהם חברה של האח החורג שלי (יש לי משפחה מסובכת, עם סיפור עוד יותר מסובך, אל תשאלו.) ישבה איתנו בסלון לצפות בטלוויזיה, שדרו איזשהו אירוע של סוכנות החלל הישראלית מסתבר שזה עניין אותם ואני כמובן, לא יכולתי לשחק בגלל השטויות האלה. שנה קודם לכן, בדרך לכדור הארץ, קרסה החללית של נעמי רשף – אתם יודעים… האסטרונאוטית הישראלית הראשונה ומסתבר שמשום מה, האח החורג שלי וחברה שלו, לקחו את זה די קשה, כי זה היה פרויקט חשוב במקום בו הם עובדים (לצערי, הם ממש אסרו עלי לכתוב בשורות אלו, את מקום עבודתם, אמרתי להם שזה מטומטם – אני כבר בטוח שהבנתם לבד, אבל הם התעקשו אז…)
אז בקיצור… התיישבנו כולנו, משפחה שמחה ומאושרת מול הטלוויזיה. אני מרמרתי בקול על זה שעד שיש לי קצת זמן פנוי, אני לא יכול לשחק בפלייסטיישן ואילו אמא שלי, אמרה לי כרגיל, לסתום את הפה ולתת לה להקשיב. חפרו בטלוויזיה על כל מיני אורחים שהגיעו לצפות בשיגור הלווין בנימין והיה ראיון חופר עם ראש סוכנות החלל בועז תבור. עברו לצלם את הנוכחים ומשום מה (נס משהו) הצלם התמקד ב-4 ילדים מבית ספר ״למנהיגים״ או משהו כזה בשם החממה. אחת הילדות מהילדים שצולמו, הייתה הבת של נעמי רשף (בקיצור פרוטקציונרית) הילד שעמד לידה, נראה כמו חבר שלה או משהו, הילד ילדו נראה סתם חננה מעופף, כמו אחד החברים הטובים של האח החורג שלי והשלישית, בשנייה הראשונה שראיתי אותה, לא בדיוק הבנתי מה אני רואה. אתם מכירים. את זה שאתם רואים משהו, אתם יודעים מה אתם רואים, אבל לוקח לכם זה לעבד את זה. אז זה בדיוק מה שקרה שם. בשנייה הראשונה, בהיתי במסך במעיין… קיפאון כזה … אתם מבינים למה אני מתכוון. בשלב השני הרגשתי את המבט של אמא שלי נעוץ בי ובשלב השלישי שקמתי והלכתי לשאוף אוויר במרפסת כי זה כבר היה יותר מידי, ידעתי שאני צודק, כי רוני אמרה לי, ״בן-בן היא רק ממש דומה לה, אין מצב שזו היא״ הרמתי את כף היד כדי לעצור את דיבורה והלכתי למרפסת. סגרתי את הדלת (טוב … יש מצב שטרקתי אותה.) ושחזרתי את הפרצוף שראיתי בטלוויזיה. הפרצוף היה נראה, לחוץ. מבועת. מיד הבנתי שאני צריך לעשות משהו, בטוח יש לזה הסבר, איזה אינטרס היה לה לשקר לי ? חודשים אחרי שהיא עזבה ״לחו״ל״ לא הצלחתי לישון כמו שצריך או לאכול כמו שצריך. חייבת להיות סיבה טובה לכך… כשחזרתי לסלון אחרי דקות ארוכות, היה שתיקה מביכה באוויר. ברקע נשמע שקרה משהו חריג כי הייתה כותרת אדומה על המסך של הטלוויזיה – משהו שנותק הקשר עם בנימין (ככה קוראים ללויין ששוגר, בטח בנימין זה עוד פרוטקציונר).
לפתע הביפר של רוני וניני (האח החורג שלי וחברה שלו ) ציפצף.
״זה הביפר של המוסד.״ אמר ניני,(הערה: אופסי, סליחה ניני, יש קטעים שאני מתמלל …) ״כישלון גם בשלב השני של פרויקט נקסוס. איבדו קשר עם בנימין.״
שנייה לאחר מכן. צלצל הביפר של המועצה (סליחה -שוב, ניני (כבר נמאס לי לבקש סליחה) או בקיצור- אופסי וכן הם עובדים בשתי מקומות במקביל )
״בהמשך להודעה שקיבלתם. יש לזה משמעות גם אלינו. תנחו היום ומחר נעדכן אתכם. תהיו בס׳ בשעה 11:00. ״ ניני ורוני הסתכלו אחד על השנייה מבוהלים. אך כמובן שלי עכשיו, היו דאגות קצת יותר דחופות.
״בנצ׳וק״ ידה של אמי, (שמה דגנית, אם לא הזכרתי קודם והיא די הבת של הסטן אז היא מגניבה בטירוף. אך אם כי היא יודעת להיות לפעמים סופר מעצבנת) הונחה על כתפי. ״גם אם זו באמת היא. חייבת להיות סיבה״
״נכון מאוד״ אמרתי. בקול, רועד טיפה, אך בטוח ״ואני הולך לגלות אותה.״
דדי פתח את פיו להגיד משהו.
״ולא אני לא הולך עם LSR לפגוש את חברה שלי.״ אמרתי בקול חזק מידי.
שוב הייתה דממה בחדר. אמא שלי משכה כתפיים ומלמלה משהו לעצמה שאין לה טעם להתווכח איתי כי היא גם ככה תפסיד (היא צודקת) .
״בן-בן.״ אמר ניני לפתע בקול מדוד. ״לפני שאתה הולך, אני רוצה להראות לך משהו.״
הוא סימן לי בידו להתלוות אליו לחדר, כשרוני (חברה שלו) באה לקום גם, הוא סימן לה בשקט ובתנועה כמעט בלתי מורגשת, לא, עם הראש. כלומר שלא להצטרף אלינו.
נכנסו ביחד לחדר שלו.
״מה אתה עכשיו הולך לעשות לי Dad Talk על חברה ועל איך הגוף שלי משתנה ואיך אני מרגיש ?״ שאלתי בקול מוחצן.
״מה?״ שאל ניני בלבול, אך מיד צחק. ״מה פתאום. אני רוצה להראות לך משהו.״
״מה אתה המקום הקסום ?״ שאל בתקווה מזויפת ״סוכריה סודית, רק של שנינו ?״
בשלב זה קיבלתי כרית לפרצוף.
״יא אידיוט אחד.״ אמר ניני, ספק כועס, ספק צוחק. ״תהיה שנייה רציני.״
שמתי יד על הפרצוף ועשיתי, תנועה של תלישה וזריקה.
״הינה, עכשיו אני רציני.״ אמרתי.
״יופי.״ אמר ניני ״אתה עכשיו הולך לפגוש הרבה אנשים, חלקם אולי טיימרים לשעבר וחלקם אולי אפילו זוכרים את זה. הפעם זה שונה, כי אתה מחפש משהו וזה שם אותך במקום יותר פגיע.״
ניני נעצר לרגע, כאילו מחכה לתגובתי.
״Your Point ? ״ שאלתי.
״אתה צריך דרך להסתיר את הסימן״ אמר ניני, בקול הדומה כמעט ללחישה.
״אני אשים פלסתר או משהו.״ אמרתי מיד.
״לא.״ אמר ניני. ״תמיד משהו יכול להוריד את זה. מספיק שמהו יחשוד והוא יוריד לך בכוח את הפלסתר ובוא אתה לא כל כך טוב במכות כי אני קורע אותך. חוץ מזה פלסתר יכול לרדת מהיד מעצמו״
״נו. אז מה אתה מציע?״ שאלתי
ניני חשב, הפרצוף שלו נראה כאילו הוא אבא שמנסה להסביר לבן שלו שהוא מואמץ.
״אתה ידעת עמוק בפנים שאתה טיימר, תמיד נכון?״ שאל ניני ״פשוט אף פעם לא ידעת איך להפעיל את זה, שכחת, יותר נכון איך להפעיל את זה ולא באמת ידעת אם זה משהו בראש שלך או אמת.״
הנהנתי קלות, כרגיל ניני מעולה בקריאת סטואציות .
״אז תנסה לדמיין את התחושה.״ אמר ניני בקול שליו ״כאילו אתה רואה את העולם שטוח, כשאתה יודע, פשוט יודע שיש עומק, אבל אתה לא מצליח לראות אותו. תנסה לשחזר את התחושה.״
הסתכלתי עליו במבט הכי בוחן שהייתי מסוגל לגייס.
״אין מצב שהגדרת את זה כל כך טוב.״ אמרתי בשקט.
״כי אני יודע גם לעלים את הסימן.״ אמר ניני בשקט. ״זה הסוד הכי גדול שלי.״
הוא פתח את ידו. עצם את עיניו לרגע ונשם נשימה עמוקה. על היד הופיע הסימן, הסימן של הטיימרים.
״גם אתה?!״ שאלתי בקול מופתע.
״כן.״ אמר ניני. ״אבל אסור לך לדבר על זה עם אף אחד בן-בן.״
הנהנתי. אני יודע לשמור סודות טוב.
״עכשיו בוא תראה לי, איך גם אתה מעלים את הסימן שלך.״ אמר לי ניני. שמתי לב שבינתיים הסימן נעלם גם אצלו.
״אתה בטח עבדת על זה חודשים.״ אמרתי בקול צוחק. ״למה נראה לך שאני אצליח?״
״כי אתה הטיימר החזק בעולם,״ אמר ניני בקול רגוע ״מה שאומר שביולוגית אתה ובכן, הטיימר הכי חזק, המשמעויות הן שאתה בעל יכולת יצירת אנרגיית למדא גבוהה. כושר חשיבה טוב. הבנת אותי. עכשיו תנסה בבקשה.״
את המשפט האחרון אמר ניני בסקרנות קלה.
עצמתי את עיניי, דמיינתי את התחושה של החיים, שלפני שהבנתי שאני באמת טיימר, דמיינתי את החיים, כבול במימד הזמן, כמו שניני אמר, התחושה היא כמו לראות את העולם בלי עומק (כלומר בדו מימד. לקחתי עוד נשימה עמוקה, כאילו שאפתי את התחושה לאיזורי התת מודע של המוח (שיטה בדמיון מודרך שדדי לימד אותי, לשינון וזכירת מידע) כשפתחתי את העיניים ראיתי שהסימן נעלם.
״אמרתי לך.״ אמר ניני בחיוך. ״הטיימר החזק בעולם.״
–
למחרת בבוקר, קמתי בשעה רגילה, כי כשאתה טיימר ויכול לנסוע במרחב, אתה לא צריך לבזבז את הזמן שלך בתחבורה ציבורית. את הזמן שנחסך ניתן לנצל לפעילויות חיוניות, בעיקר לשעת מתח וכעס: הריגת זומבים בפלייסטיישן. אז אחרי שעד שעה 9:00 בערך שיחקתי ועשיתי שיחה עם דדי, בה הוא ביקש ממני לכתוב את היומן האידיוטי הזה, קמתי ונסעתי במרחב. הגעתי לבית ספר אשר ממוקם למרגלות חוף של הכנרת, בית הספר למנהיגים (פחחח..) החממה. אתם חייבים להבין שלטיימרים רגילים לנסוע במרחב עשויה להיות בפעולה מסובכת, שכן הם יכולים בטעות לנסוע בזמן ולא במרחב, קיצור, סיפור בעייתי, אבל אצלי משום מה זה בא בקלילות (לא יודע, יכול להיות שזה קשור לעובדה שהם אומרים שאני הטיימר החזק בעולם …) בכל מקרה כבר לפני שפתחתי את העיניים כשכפות רגליי נחתו בשער של החממה, כבר הרחתי את הים. נכנסתי בשער בצעדים קלילים אך נחושים למה שהיה נראה כמבנה בית הספר.
נכנסתי בדלת הכניסה בשקט והוצאתי מהכיס את התמונה של הבחורה שראיתי בטלוויזיה.
הלכתי לעבר הדלת הראשונה מצד שמאל, שם על לוחית שקופה ליד הדלת, הודפס דף עם לגו החממה ולצידו שתי שורות: בשורה הראשונה היה רשום: מזכירות ובשורה הראשונה היה רשום: לואיס קליין, כדי לציין שמדובר בחדר בתוך חדר, שבחדר הראשון יושבת המזכירה ובחדר השני יושב לואיס קליין, קיצור… הבנתם. עכשיו הייתה לי תוכנית, שבמחשבה שנייה הייתה קצת… איך לומר… מטומטמת. טוב, טוב… בסדר, מאוד מטומטמת.
ניגשתי לעבר המזכירה ושאלתי לשמה.
״אהובה״ ענתה המזכירה בחיוך. ״באת למלא טפסי הרשמה לשנה הבאה ? כבר חשבת לאן אתה רוצה להשתבץ? כלומר לבית העורבים או הנשרים ו…״
נאלצתי לקטוע את החפירה באמצע:
״לא בגלל זה הגעתי. את מבינה – ״ הצגתי לה את התמונה שהוצאתי מכיסי. ״הילדה הזו, אני מכיר אותה, אבל… בשם אחר, כלומר היא עלתה לארץ בשם מסוים והחליפה אותו כנראה ואני.. רוצה לפגוש אותה, כלומר אם תוכלי אפילו רק להגיד לי איך קוראים לה בישראל ו…״
הפעם, היה זה תורה של אהובה לקטוע אותי ולפי הפרצוף שישב מולי הבנתי שיצאתי מטומטם.
״אתה במקרה במועדון השח הארצי?״ שאלה אהובה ״אלונה שלנו מתחרה שם ויש לה כמה מעריצים. אם אתה רוצה להכיר אותה פשוט תיגש אליה פעם הבאה שהיא תבקר שם.״
״אבל איך קוראים רק בשם משפחה?״ שאלתי ושוב הבנתי שיצאתי סטוקר מטומטם.
״אני מצטערת.״ אמרה אהובה ״אני לא יכולה לנדב מידע על תלמידים שלומדים בחממה. אני מציעה שתלך.״
בשלב זה הבחנתי בדמות שנעה מהדלת הפנימית לכיוון המזכירות.
״הכל בסדר אהובה ?״ שאל הבחור שיצא מהדלת ״חשבתי ששמעתי צעקות.״
״לא רובי, הכל בסדר. הבחור בדיוק התכוון ללכת ״ אמרה אהובה, בשעה שהבחור בחן אותי, הספקתי לזהות שבריר מהיר של זיהוי שהוסתר היטב. אבל כשאתה הטיימר החזק בעולם, אתה קולט דברים שלא נראים לעיין בלתי מיומנת.
״ אתה מעוניין להירשם לחממה לשנה הבאה?״ שאל אותי הבחור ששמו רובי
״לא. האמת שלא.״ עניתי בחיוך.
״מה שמך?״ שאל רובי, בנימה מזויפת של נימוס, היה ברור שהוא יודע את התשובה אבל לא רוצה להסגיר זאת.
״בן-בן״ עניתי באומץ (מטופש מאוד)
״אז מה אתה מחפש פה, אם כך ?״ שאל אותי רובי.
״אני מחפש בחורה שעונה לשם אלונה.״ אמרתי בשלווה (שוב, אני יודע !!! מאוד, מאוד מטומטם מצידי)
״טוב.״ אמר רובי בחיוך ״בו נלך למצוא אותה.״
״באמת?״ אמרתי.
״כן.״ אמר רובי בחיוך ״אלונה בוודאי תשמח לפגוש מכר ותיק.״
״אבל… רובי…״ אמרה אלונה, אך רובי קטע אותה.
״הכל בסדר אהובה.״ הוא אמר במעיין פלירטוט כזה. או שהבן אדם מאוד טוב בלפלרטט או שיש ביניהם רומן.
הוא קרץ לה קריצה מהירה כשחשב שאני לא מסתכל ויצא עימי מהחדר.
״אך, בן-בן, איזה טעות עשית,״ אמר רובי בשקט, בשעה שעלינו במדרגות ״חשפת את הסוד של חברה שלך לשעבר. למרות שהייתי בטוח ב-98 אחוז, נתת לי את החותמת ה-100 שזו דריה, איזה עולם, אך… עכשיו, אתה תפגוש אותה ואם תעז אפילו לרמוז לה מה אמרתי לך עכשיו, אם אני אפילו אחשוב שאמרת, החיים של דריה יהיו עינוי מתמשך אתה מבין אותי?״
הנהנתי בחיוב.
רובי דפק על דלת גדולה, והציץ פנימה.
״ד-אממ אלונה, יש פה משהו שטוען שהוא מכיר אותך״ רובי חייך, הוא טעה בכוונה כשהתחיל עם ד במקום ״א״ כאילו בטעות. אני אכניס לו באמ-אמא עם איזה גל טיימרים חזק כזה עוד שנייה. יש לו מזל שאני מנסה להוריד פרופיל.
מהחדר מולי יצאה ילדה שנראתה בערך בגילי, טוב כי היא באמת הייתה בגילי, למרות שבחממה היא למדה בכתה ט׳… אבל תמיד דריה הייתה חכמה לגילה ויפה ומוכשרת ונראת יותר מגילה האמתי בקיצור הבנתם, קליל השלמות סבבה ?
״תזכור מה שסיכמנו, בן-בן.״ אמר רובי בחיוך אכזרי וירד במדרגות.
״שלום.״ אמרה אלונה. – בשנייה שהיא פתחה את הפה ידעתי שזו דריה. ״אני מצטערת אבל… מי את..״
הרמתי יד כדי לעצור את שטף דיבורה,
״זה לא יעזור לך.״ אמרתי בקול רועד, ספק מכעס, ספק מעלבון. ״אני שזאת את, דר…״
במהירות היא שמה את היד על פי.
״לא כאן בן-בן.״ אמרה דריה בשקט, ״אני… אני יכולה להסביר.״ תפגוש אותי בחוץ על הספסל עוד 10 דקות, בסדר ? ״
הנהנתי בשקט.
״אם את נעלמת לי, אני עולה למעלה וצועק למי שרק מוכן לשמוע מי את באמת. ״ אמרתי בשקט.
ירדתי למטה והתיישבתי על הספסל.
הלב שלי בשלב זה היה על 400, כלומר, די התרגשתי ואתם יודעים, עדיין לא בדיוק התגברתי עליה וזה היה די קשה כשהיא עזבה לעלק חו״ל כי היה נראה שטוב לנו ביחד ו… מאז הייתי מאוד בודד וכל הסיפור הזה של המשפחה שעוד יותר נהייתה מתוסבכת, כשדריה הייתה בסביבה לפחות היה לי מפלט מכל זה… אבל עכשיו… המשכתי לחשוב כל מיני דברים וכעבור כמה דקות הצטרפה אלי דריה.
״אתה צודק בן-בן.״ אמרה לי דריה. שחררתי אנחת רווחה. ״אבל… זה לא שעשיתי את זה מבחירה, אין לי ברירה, העולם כבר הוא לא מקום בטוח בשביל דריה.״
״למה, למה לא?״ שאלתי בשקט
״כי מחפשים את המשפחה שלי, את ההורים שלי. כולנו החלפנו זהות. ״ היא אמרה בשקט.
״מי מחפש אותך?״ שאלתי.
״אתה יודע את הסוד שלי. ״ אמרה דריה. ״מי אח של אבא שלי, נכון ?״
״כן, אבל חשבתי שהוא לא יודע יותר מידי.״ אמרתי בקול חלש. ״כלומר שהוא לא יודע על חקר הלמדא ו…״
דריה דפקה לי מבט של רחמים. לא הבנתי עם זה על עצמה או עלי
״טוב, אז מסתבר שהוא שיקר לי.״ אמרה דריה קצרות ״ועכשיו דניאל או חברים שלו מחפשים אותנו. ואני חושדת, שהרובי הזה חושד שאני דריה, איך שהוא הוא יודע…״
הנהנתי בשקט, בתקווה שהיא תבין שהוא יודע.
״טוב, בכל מקרה יש לי תוכנית״ אמרה דריה בשקט היא סמנה לי שהיא קלטה את המסר.
״ומה החלק שלי בה?״ שאלתי בשקט.
״אין לך חלק.״ אמרה דריה, דמעות התחילו להציף את עיניה. ״בן-בן פאקינג תשכח ממני. אין יותר דריה. היא כבר לא קיימת.״
״אבל … אני …״ אמרתי אך דריה שמה את ידה על פי.
״אל תגיד את זה״ היא אמרה בשקט ״תמשיך הלאה, כמו ש… כמו שאני ממשיכה הלאה.״
״את יודעת שאת נותנת לו את מה שהוא רוצה ? ״ אמרתי בשקט בכעס קל. ״כלומר, זה שאת לא מאושרת וצריכה להסתיר את הזהות שלך ו…״
״מי אמר שאני לא מאושרת?״ היא אמרה, בטון כועס, אף היא.
בשלב זה יכול להיות שממש התעצבנתי.
קמתי מהספסל.
בעוד אלונה ספק צועקת-ספק לוחשת בקולה של החברה שלי לשעבר.
״סליחה בן-בן, לא התכוונתי.״
אבל אני – כבר התרחקתי. תוך שניות אחדות ובניגוד גמור להסכם שלי עם כל העולם בערך, לא לנסוע במרחב או בזמן שיכולים לראות אותי, נסעתי בחזרה הביתה עם דמעות בעיניי.
—
נסעתי ישירות לחדר שלי. ומיהרתי לנגב את הדמעות. רציתי להתאבל עוד כמה דקות, אבל לצערי לא היה זמן, כי כמובן שברגע שקרסתי על המיטה, שמעתי דפיקות בדלת.
דידתי לכיוון דלת הכניסה, בצעד ישנוני. זו שיטה מעולה דרך אגב להסתיר דמעות ועצבות פשוט עשו עצמכם, כישנים. בכל מקרה, לכשכבר הגעתי, לפתח הבית, ראיתי שאמא שלי (דגנית) עומדת כבר בפתח. האמת שכבר באתי לחזור להתאבל בחדר שלי, אבל אז ראיתי את הבעת הפנים של אמא שלי.
ועד כה ראיתי את ההבעה הזו על פניה רק פעם אחת בחיי. כשהתברר שגם דדי מכר לנו את האמ-א-מה לסקורפיו וגם היא בהריון. שתי הפתעות קטלניות שיצרו הבעת פנים ייחודית. אז כנראה שזה צריך להיות משהו בסדר גדול כזה. חוץ מהעובדה שפשוט הסתקרנתי, לא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד.
היא הלכה אחורה באיטיות. ואז היא הוציאה משפט שלקח לי כמה שניות להבין את המשמעות שלו. בניגוד לדדי וניני שכנראה יש להם איזה שהוא רדרד מיוחד כי נראה לי שתוך חצי שניה הם היו ליד אמא שלי, בדלת הכניסה:
״אז אתה כאן, אבא. ״
״היה לך איזשהו ספק, שאני לא אהיה כאן?״ שאל הקול. הוא היה קול סמכותי, אך חלק ולא מקרקר לא מה שהיית מצפה מהשטן.
ניני היה הראשון ליצור עימו קשר עין. משום מה, היה נראה כי הוא ממש לא מפחד, מה שהיה פשוט לא נכון להגיד על דדי ואמא שלי.
״אז מה. אני מבין שזלגת לגוף של אדי, גם ביקום הזה״ אמר ניני בצל של חיוך, כאילו היו מכרים ותיקים.
״כן.״ אמר קיראן, בקול סמכותי למדי. נדמה היה שהוא איננו מזהה את ניני.
״למה דווקא הוא? למה תמיד אתה בוחר באדי הזה?״ שאלה דגנית (אמא שלי. בחייאת אנשים! זה תמלול !״ ) בקול צרוד במעט.
״זה לא כאילו יש לו שליטה על זה.״ אמר ניני, בקול מתגרה במקצת. כאילו הוא מנסה לגרות את קיראן למחשבה מסוימת.
״סליחה,״ פנה קיראן בקולו של אדי לניני, שבשלב זה כבר חייך חיוך רחב ״אנחנו במקרה מכירים?״
״כן.״ אמר ניני קצרות, עדיין מחייך ״אבל אתה לא זוכר.
״אני תוהה מה אתה יודע וכמה עינויים אני אצטרך בשביל להוציא ממך את זה.״ אמר קיראן.
״לא יהיו שום עינויים קיראן, כי אני יותר חזק ממך ביקום הזה. ״ אמר ניני קצרות, עדיין מחייך. ״ובקרוב מאוד, אתה תתחרט שאפילו אמרת את זה. ברגע שתיזכר. ״
״ניני.״ אמר דדי, שספק שתק, ספק נזהר מליצור קשר עיין. ״מה אתה עושה?!״
ניני שתק, אך המשיך לחייך, נועץ את מבטו בקיראן ללא רתיעה (אישית, שהייתי במרחק כמה מטרים, יכול להעיד שבאופן מחשיד משהו התחלתי להגיש כאילו אני עומד להשתין על עצמי מפחד. אם כל הכבוד לאומץ וכו׳, מדובר פה בשטן…)
הייתה שתיקה קצרה ואז דגנית אמרה:
״טוב לפחות תכנס ותשתה משהו, אבא. נחליף חוויות״ אמרה דגנית ״תוכל לדבר קצת עם הנכד שלך. ״
ואז קרה משהו ממש במהירות, וזה היה ממש מוזר.
עייני קיראן / דדי נפגשו ממש לשנייה, ואז שניהם קפאו. ואז כמו בהילוך איטי, הגוף של קיראן קרס קדימה ואילו דדי קרס אחורה. דדי פקח את עיניו, פחות משנייה מרגע קריסתו ואילו גופו של אדי, נהפך ונהיה דומה יותר ויותר בכל מאית שנייה שעברה לדדי.
כשדדי, עמד על רגליו, כבר שכב לרגליו, גוף תאום לחלוטין לגופו שלו.
״מה הולך כאן?״ שאלה דגנית בקול מלא פחד.
״אין לי זמן כרגע להסביר.״ אמר דדי בקול שקול, ״צריכים לפעול מהר כדי להציל את אדי.״
״מה צריך לעשות?״ שאל ניני בקור רוח.
״דבר ראשון, אני צריך את אבנר,״ אמר דדי ״…שיעזור לי עם החישובים המתמטיים, אנחנו צריכים לייצר תגובת סתירה, בין הגוף של אדי, לבין, טוב… זה קצת מסובך להסביר, בוא נגיד, לבין מימד הזמן. ״
״ זה בסדר דדי, אני מבין.״ אמר ניני. ״אני זוכר. ואני חושב שאני יודע אנחנו צריכים להפריד את אדי מהלולאה במקרה שלנו. ״
״איך אתה?–״ שאל דדי
״אני מנחש מהר. דדי, אתה יודע את זה״ אמר ניני.
שמתי לב שניני קרא לאבא שלו דדי. והוא בדר״כ לא עושה את זה.
״אנחנו צריכים להשתמש בטורבוטיים.״ אמר ניני, ״נכון ?״
״כן.״ אמר דדי.
״דגנית ובן-בן יכנסו למכונה, שניהם טיימרים,״ אמר דדי (שוב פעם מנדבים אותי) ״אז אני מקווה שיצור הלמדא שלהם מספיק לפרוצדורה.״
תוך כדי שהוא אומר את המשפט הזה, הוא קלט את החיוך על פניו של ניני.
״תיקון.״ אמר דדי ״אתה ובן-בן תכנסו לטורבוטיים יחד עם אדי.״
״מה זאת אומרת?״ שאלה דגנית בקול חמור ״דדי, מה אתה לא מספר לי?״
״מצחיק שהיא קוראת לך ככה.״ אמר ניני בציניות. דדי עשה לכיוונו פרצוף.
״אני אסביר, אני מבטיח.״ אמר דדי, בקול קצר רוח ״אבל קודם כל בואו נפעל לפני שהוא ימות.״
בשלב זה אבנר נכנס בדלת, בלי לדפוק.
״הגעתי, הכי מהר שיכולתי.״ אמר אבנר, והלך כיוון הסלון, בעודו מתנשם. ״מה אתה צריך?״
״אנחנו צריכים לעשות תגובת סטירה בטורבוטיים. לגוף שעל הרצפה. אני. צריך את עזרתך עם המטמטיקה. אני אחשב את הפרמטרים ביחס למשקל של הגוף ואתה תחשב את הפרמטרים של התגובה ביחס לכמות הקרינה הדרושה. ״
״אוקי.״ אמר אבנר ״באיזה תדר?״
״4000 ghz " אמר דדי.
בשלב זה הפה של אבנר היה פתוח.
״אבל, זה תדר של … של… משהו שלא קיים.״ אמר אבנר, ספק מגמגם, ספק מתעניין ״כלומר לא יכול להיות משהו ״קיים״ בתדר הזה.״
״נכון ואנחנו הולכים לעשות תגובת סטירה למשהו שלא קיים.״ אמר דדי. בעודו פותח את החדר אשר בספרייה באמצעות הספר ״האריה, המכשפה וארון הבגדים (נרניה)״ הגוף הזה מנסה להתחבר עם משהו שכבר לא קיים. זה ממש מסובך אבנר, עדיף שנפעל מהר ואחר כך אני אסביר.״
אבנר משך בכתפיו. בעודו נכנס בעקבות דדי לחדר.
״ניני, אממ.. אני יכול לקרא לך עדיין ניני נכון?״ אמר דדי ספק לעצמו, ספק לניני ואליי ״…ובן-בן בוא תכנסו, אני צריך שגם אתם כבר תהיו בטורבוטיים, יש כמה חישובים שגם קשורים אליכם״
אבנר ודדי עבדו כל אחד על לחות מחיקים, ומחקו נוסחאות מסובכות, בעוד אני וניני, שוכבים לנו בתוך הטורבוטיים. אמא שלי, מצידה נעצה מבטים נרגזים לעבר דדי ואבנר. לאחר כמה שהיה נראה כחצי שעה בערך, אבנר ודדי, שמו את הגוף שהיה נראה כמו דדי בתוך אחד התאים הפנויים בטורבוטיים (סיפור ארוך, בקיצור, זו גרסא חדשה של הטורבוטיים, שניני וחברים שלו המציאו כדי לבגר את עצמם, כך שייצור הלמדא אצלם יהיה נמוך מכדי לשאוב משהו.)
דדי יצר עמי קשר עיין כדי לראות שהכל בסדר וכשהנהנתי בראשי בחיוב, דדי סובב את גבו אלי, הזין נתון אחרון במחשב ולחץ על הכפתור הלבן הגדול, שהיה במרכז הטורבוטיים (אישית, אני מעדיף כפתורים אדומים גדולים שכתוב ״אסור ללחוץ״ ואז אתה לוחץ עליהם. אבל כידוע לזקנים כמו דדי אין סטייל. )
כל החדר התמלא באור לבן. שהלך ופחת כעבור כדקה. אני חייב לציין, שזה קצת כאב, אך לא נורא בכלל.
דמות באה ופתחה את תא הטורבוטיים בו ישבתי.
״הכל בסדר?״ שאל דדי ״אתה מרגיש טוב?״
״כן.״ אמרתי בקול מלא רווחה. כל יום שדדי ואבנר לא הורגים אותי זה ברכה.
״יופי.״ אמר דדי.
ניני יצא אף הוא מהמכונה. ״השאלה אם זה הצליח.״ שאל ניני בקול.
״תסתכל בעצמך.״ אמר אבנר. ספק מופתע, ספק סקרן. ״יש דופק, המוח מתפקד. הוא רק יצטרך טיפול קטן אצל הצוות של כוח המשימה, אבל חוץ מזה הוא בסדר.״
דדי הסתכל על ניני.
״הוא לא יכול ללכת ל׳טיפול קטן, בכוח המשימה נכון?״ שאל דדי בטון שנשמע כמתרצה.
ניני הניד בראשו. ״אין לנו מושג מה הוא זוכר ומה הוא לא.״ אמר ניני, שוקל מילותיו ״כוח המשימה עלול להסיק מסקנות, שאנחנו לא מעוניינים שהוא יסיק. אתה תשתחרר אותו הביתה ותנחה אותו שאם יש בעיה הוא יבוא אלייך.״
דדי הנהן בהסכמה.
״יופי.״ אמר אבנר. ״אחרי שפתרתם את זה… משהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן? דדי, אתה הבטחת, בלי סודות יותר.״
״אתה צודק, אני לא הסתרתי שום דבר, אני פשוט לא זכרתי.״ אמר דדי.
״ועכשיו אתה מתכוון להסביר לנו ? ׳אדון שכחתי׳״ שאלה דגנית בכעס.
״אני….״ גמגם דדי.
״אתה חייב לספר להם.״ אמר ניני בהחלטיות, ״מגיע להם לדעת… אחרי מה שהם עברו… מה שאנחנו עברנו.״
״ואתה תצנזר אותי במקומות המסווגים ?״ שאל דדי, בקול עינייני.
״כמובן.״ אמר ניני. בחיוך.
ואז ברגע אחד. הם נפלו זאת לזרועותיו של זה בחיבוק אדיר. יש מצב שאפילו ראיתי את ניני מזיל דמעה.
זה היה חיבוק כמו שני חברים הכי טובים שלא נפגשו כמה שנים ופתאום נפגשים, בשילוב עם חיבוק של אבא ובנו, קיצור מוזר.
״טוב. ״ אמר דדי לאחר ששניהם הרפו מהחיבוק. ״תשבו ואני אספר.״
—
״תתחיל בזריז, כי העצבים שלי עולים.״ סיננה דגנית מבין שיניה.
״טוב… טוב…״ אמר דדי. ״מאיפה להתחיל? אמממ…״
״תנסה מההתחלה.״ סיננה דגנית (נראה לי שאמא שלי הייתה קצת עצבנית, ממש קצת, טיפ טיפה.)
״אז זהו, שההתחלה ממש מסווגת, אבל… בואו נתחיל באקסיומות וטרימונולוגיה. בכל יקום יש משפחה שמהווה סמן זמן. ותמיד זו המשפחה של עלמה. ״
״משפחת בן עמי.״ אמרה דגנית.
״נכון״ אמר דדי.
״בואי לצורך העניין נגדיר את עלמה כנקודה בה מתחילה הנסיעה בזמן. זאת אומרת, שבשנייה שעלמה מודעת ליכולת שלה לקרא את ציר הזמן. זו גם הנקודה בה מתחילה הנסיעה בזמן באותו יקום, כלומר ההיסטוריה הראשונה ביקום מסוים היא ההיסטוריה בה עלמה מגלה שהיא יכולה לקרא את ציר הזמן. זה הסדר הכרונולוגי. מכאן הדברים יכולים להתפתח להיסטוריות שונות, אבל ההיסטוריה הראשונה. ביקום מסוים, לפני שנוצרות אחרות הן במקרה הזה.״
״סבבה, אז היא סמן זמן, איך זה קשור אלייך?״ שאלה דגנית.
״ביקום ממנו הגענו,״ המשיך דדי בחפירה (אם כי המעניינת ) בקול מדוד ״… הטריגר שיצר את הטיימרים, שיצר את ההיסטוריה הראשונה, הייתה הקרינה שנוצרה אחרי נפילת האסטרואיד, באותו זמן עלמה הייתה באי והייתה מודעת לזה שהיא יודעת לקרא את ציר הזמן. מסיבות כאלה ואחרות כ-150 שנה לאחר מכן, החלטנו, כמה אנשים להקים את הקיפרים. ביקום ממנו באנו״ הדגיש דדי. ״היו אנשים, כמו אבא של ג׳יני, שרצו למנוע מהאסטרואייד להגיע לכדור הארץ. ובכך להציל את תושבי כדור הארץ שנספו. אנחנו, בארגון הקיפרים, ידענו הטבע, המדע, לא עובד כך. שאם הם באמת יצליחו בכך הם עלולים…״
״להשמיד את היקום ולגרום לדליפת יקומים.״ אמר אבנר בהפתעה. ״והכל בגלל משחק בזמן.״
״זה ממש לא פשוט,״ אמר דדי ״…כמו שזה נשמע. כי להיסטוריה יש כוח לתקן את עצמה. אבל אם יש משהו מספיק חכם או נחוש, הוא יצליח לרמות אפילו את הטבע.״
״אז הקמתם את הקיפרים.״ אמרה דגנית ״ו…?״
״אתם חיבים להבין שהקיפרים היו מעיין ארגון סופר סודי, כמו המוסד, אולי אפילו יותר. התחלתנו להקים כל מני מוסדות ביצועיים. הקמנו את הפיקסרים, זו קבוצה שתקנו גליצ׳ים בהסטוריה שהיו עלולים להביא לחרבון של היסטוריות אחרות ובמקרים קיצוניים, הרס של היקום. הקמנו זרוע ביצועית שתשלוט באוכלוסיית הטיימרים ותמנע מהמחתרת לעבוד.״
״הכל במטרה שלא תהיה דליפת יקומים?״ אמרה דגנית ״איך בכלל ידעתם שזה קיים?״
״החלק הראשון של השאלה היא בגדול, כן רצינו למנוע דליפת יקומים. ״ אמר דדי ״אבל גם אם הדליפה קורה, רצינו תהיה בתנאים שלנו. כלומר יכולנו לזלוג ליקום אחר, אבל המטרה הייתה לזלוג ליקום הזה. הספציפי הזה. הדבר הזה היה יכול לקרות רק אם אנחנו הופכים את האסטרואיד לסיבה היחידה בגין ביקום ממנו באנו מתאפשרת נסיעה בזמן. לגבי החלק השני של השאלה ולמה דווקא ליקום הזה, לצערי בשלב הזה זה מסווג. נמשיך. אנחנו בשלב כלשהו מבינים שאנחנו לא נצליח למנוע מהמחתרת, את מטרתה, אז אנחנו או יותר נכון ניני, מפיץ שמועה, שיש ילד בשם דילן שיצליח להציל את העולם מפני האסטרואיד, ניני דאג לשתול את המסר אצל צ׳יף , עומרי בשבילכם, בשביל לוודא שהוא וג׳יני יפגשו. הוא גם דאג שכל המחתרת תדע על הנבואה לכאורה. מדוע דווקא ג׳יני וצ׳יף ? ומדוע דווקא דילן? אני חושש שגם זה מסווג. בשלב הזה היינו צריכים להעצים את האיום על דילן, חשוב לציין שאני וניני, לא ידענו אז מקיומו אחד של השני, הלנה שבהיסטוריה אלפא הייתה מנהיגת הקיפרים המקוריים, תיווכה ביננו.
״אז מאיפה אתם מכירים?״ אמרה דגנית ״ולא אמרת שהלנה הצטרפה אלייך?״
״האמת, שאין לי מושג, היא פשוט, תמיד הייתה שם.״ אמר דדי וגרד בראשו בדאגה, תוך העברת מבטו לניני, שהיה נראה מוטרד לרגע. ״בהמשך בהיסטוריות אחרות,״ המשיך דדי ״הלנה הצטרפה אלי. בהיסטוריה הראשונה היא הייתה מנהיגת הקיפרים.
לאט,לאט הקמנו את הקונגרס ולהפתעתנו גילנו, שאנחנו לא יכולים לשלוט בו. מוסד המשילות שאנחנו הקמנו כדי לשלוט בטיימרים ולמנוע הריסה של ע-אממ… ״ נראה היה שדדי התכוון להגיד משהו והתחרט שהתחיל, מה גם שהעניים של ניני בערו בהזהרה. ״…היקום ממנו הגענו״ המשיך דדי כאילו מעולם לא עצר ״…התהפך על יוצרו. בתוך הקונגרס קמה קבוצה, המחסלים שמה, שהחליטה לנקוט בצעדים חריפים כדי למנוע מהמחתרת להגשים את מטרותיה ולצערנו, זה כבר היה מאוחר מידי, ולא יכולנו לשלוט בהם. בשלב זה החלטנו לשנות את הגישה, וגייסנו את המחתרת לתוך ארגון הקיפרים, שמטרתו הייתה ונשארה זהה בכל ההיסטוריות ביקום ממנו באנו, למנוע גליצ׳ים והרס של היקום שמבוצע ע״י מסע בזמן הרסני. בינתיים, ייסדו את כפר הטיימרים, והמחסלים החריפו את צעדיהם. הם הצליחו לגייס את אחד הטיימרים החזקים באותה תקופה, בוב, אבא של מייקי. בוב לא הסתפק בלהצר את צעדי הטיימרים בהיסטוריה בה הוא נמצא. בוב היה כל-כך חזק שהוא פשוט יכל לחסל משהו בכל היקומים. היה לו אקדח טיימרים מיוחד שהשמועות אומרות שהוא פיתח בעצמו וכל כדור היה יכול למחוק אדם, מכל ההיסטוריות והיקומים. נקודת השבר הייתה, כשמנהיג המחתרת, נרצח על ידו. בנקודה זו הבנתי שכדי להצליח להגשים את המשימה, צריך לנקוט בצעדים חריפים, כפי שציינתי, היה לנו אינטרס להעצים את האתגר של דילן ואסתר מנהיגת המחתרת, עזרה לנו בכך, מבלי ידיעתה, היא דאגה להחריף את הפעולות נגד הקונגרס, דבר שיצר אנטיגוניזם אצל ילדה של הלנה, כלפי המחתרת, עומרי ואדם הלוא הם צ׳יף ומקס והם הצטרפו למחסלים.
״למה היא לא עשתה שום דבר?״ אמרה דגנית
״כי הייתה לנו מטרה אחת.״ אמר דדי ״שהיקום לא יהרס, ואם כן, שזה יקרה אך ורק ע״י דילן. הלנה היא היחידה שזוכרת הכל, בכל ההיסטוריות. היא הייתה צריכה לקבל החלטות קשות, כי היא רצתה לעמוד במשימה. כפי שציינתי למרות כל זאת, הבנתי שצריך לנקוט בצעדים עוד יותר חריפים ומשמעותיים כדי לדאוג שהיחיד שיוכל להרוס את היקום, הוא הטיימר החזק בעולם. בשביל זה הלכתי קדימה ושמתי את עצמי בתוך המטריצה האין סופית. באותה היסטוריה שהחלטתי לעשות זאת זו גם ההיסטוריה שפגשתי את ניני בפעם הראשונה, שבאותו יקום קראו לו בוץ. ניני הציג את עצמו והסביר לי שהוא יודע מי אני והסביר לי שהוא במחלקת הפיקסרים של הקיפרים. הוא הציע לעזור לי לעזור לו להגשים את מטרותיו של הארגון בו עבדנו. ביחד בנינו את הטרובוטיים הראשון באותה היסטוריה, שפתחתי בחטיבת המחקר של הקיפרים יחד עם מדענים נוספים. ניני, הצליח לתפוס שלושה איסטנטים – שלי שיצאו מתוך המטריצה, את האינסנטים שלי הכנסנו אחד, אחד לטורבוטיים ושינינו להם את המראה.
אחד היה בלו, אחד היה קיראן ואחד היה גורדון מילר.
בשלב הזה הם היו קשורים, חזק, חסרי כוחות וחסרי משמעות. אבל, היה לנו 3 אנשים, שמחוברים כולם למטריצה אין סופית, שעוברת בכל ההיסטוריות ומעבר לכך. ״
דדי נשם עמוק לרגע כדי לקחת אוויר, כאילו הוא מתכונן נפשית למשפט שהוא הולך להגיד .״…ואז הלכנו לערוך להם את הזיכרונות באמצעות הלמדא. ״
״אבל אי אפשר לשנות זיכרונות.״ אמר אבנר בשקט ״זה יוצרmind reject ״
״זה נכון, כשמדובר באנשים רגילים.״ אמר דדי, בהתלהבות. ״אתם חייבים להבין שטיימרים, לא רק מייצרים למדא, כשהם נוסעים בזמן או במרחב רשת עצומה של אנרגיית למדא טהורה מאפשרת להם ליצור קרעים במרחב ובזמן, ההגבלה של המוח האנושי לציר ה-x,y כבר לא קיימת, האפשרויות הן אין סופיות.
״למדא קלאוד, רק טהורה ופרטית,״ אמר אבנר בהשתהות ״האנרגייה עצמה בצורה הכי טבעית. בגלל זה אצל בן-בן לא ראינו עלייה ביצור הלמדא, רק עליה באחוז הניצול ובכמות פר-זמן, נפחים גדולים יותר. כלומר הכמות עצמה באמת קטנה עם הגיל, אבל אחוז הניצול האישי ומהירות היצור לשנייה עולה.״
״נכון מאוד.״ אמר דדי. באישור והמשיך בחפירתו ״ואם כוח כזה, יכולנו לעשות מה שרצינו. יכולנו לגרום לכך שקיראן יהיה מעורב בכל אדם, כלומר שבכל היסטוריה הוא יכול להיכנס במרחב ה-z של משהו ולהשתמש ממש בגוף שלו, בכל פעם שירצה ואיך שירצה.
יכולנו לגרום שגורדון מילר יראה את הכול וידע את הכול, פרט למה שלא רצינו שידע.
ויכולנו לגרום שבלו יהיה מחסל חזק, אך לא מסוכן כמו בוב.״
״ולמעשה…״ אמר אבנר ״שלושתכם, זה אותו אדם, כאילו יש את העותק המקורי שנמצא בתוך המטריצה, אבל זה לא רלוונטי, אם לא הייתם עורכים להם את הזיכרונות, זה היה למעשה אותו אדם?״
״כן״ אמר דדי
״ובכל מקרה לא הייתם מצליחים למחוק להם את יכולת ייצור הלמדא,״ שאל אבנר ״כלומר גם להם זה היה יוצר mind reject ? נכון? אני שואל היפוטטית״
״כן, כמובן״.
״אבל אני לא מבינה, למה לא סיפרת לנו את כל החפירה הזו קודם לכן?״ אמרה דגנית
״כי הוא לא זכר.״ חייך אבנר ״הדרך היחידה לשחזר את המרחב אחרי שקרעת אותו היא להפגיש את כל החלקים ביחד. תחשבי שיש לך מיכל גז עם חומר גז כלשהו ואת משחררת את הגז לאוויר העולם, הדרך היחידה להחזיר למיכל את המסה המקורית שהייתה לפני פתיחתו היא להחזיר את אותו גז לתוך המיכל.״
״אז רגע, איך, אני זוכר ?״ שאל לפתע דדי את ניני, מההקשר הכל הבינו שהשאלה היא על ״החומר המסווג״ ״…כלומר.. ביקום ממנו הגענו… לא זכרתי אותך.״
״עשינו קרע במרחב כך שהזיכרונות יהיו שייכים לתאריך ולזמן מסויימים. אתה היית אמור להיזכר בהכל ישר מה-9.9. אבל כמובן ששאר ה״האתה״ היה מופרד ממך ולכן לא זכרת.״
״והאחרים?״ שאל דדי
״בזמן ובמקום שלהם.״ אמר ניני בחיוך ״אל תדאג דדי. הכול לפי התוכנית.״
״אז למה כולם חשבו שאתה סטן ?״ שאלה דגנית ״זה פשוט לא מסתדר.״
״זה הכל מדע, דגנית. אין סטן ואין נעלים.״ אמר ניני בחיוך ״אני דאגתי להפיץ את השמועה, קיראן בעצמו דאג להפיץ את השמועה וכמובן שגורדון מילר גם עזר, רק ההבדל זה שהם באמת האמינו בזה. ״
״אז רגע אחד. שאני אבין.״ אמרה דגנית ״אתה יודע לעשות קרעים במרחב ובזמן כרצונך? כלומר אתה לא צריך מכשור מיוחד או משהו ? כלומר, לא קרע ברמה של נסיעה בזמן, קרע ברמה של עיצוב המרחב והזמן״
״אני חלוד מאוד, וזה מאוד מאוד קשה לעשות את זה בלי מטריצה פעילה.״ אמר דדי באיטיות ״אבל אחרי מנוחה ובמאמץ רב, אני מאמין שכן. קרע קטן לפחות. ״
״בגלל זה ביקשת בתדר הזה. ״ אמר אבנר ״זה התדר של שמאפשר ללמדא לעבוד במרחב.״
״זה סוד גדול אבנר״ אמר ניני. ״מיותר לציין ששום דבר שאמרנו בחדר הזה לא יוצא לאף אחד. אסור שאף אחד ידע מה שאמרנו פה. ובן-בן גם לא ההורים שלך וגם לא הסבתא שלך וגם לא אמא שלי. זה חשוב, חיי אדם תלויים פה על הכף !״
הנהנתי בראשי, אך הדבר היחיד שהיה לי בראש, זה הפנים הנרגזות של אמי והעובדה שחבר שלה, הוא אבי ילדיה, וגם, אבא שלה, עצמה.
