1999-2000:
לאחר כארבעים וחמש דקות נסיעה. דניאל הגיע, מתנשם קלות, לכתה בה התרחש הקורס שנלמד באותה שעה במסגרת התואר.
הוא פתח את דלת הכתה, לפני שבכלל הספיק לעשות צעד לתוך הכתה, התנפלה עליו אישה, כך, שכל מה שראה היה שיער בכל שדה ראייתו.
״דניאל!״ אמרה האישה. ״כל כך דאגתי!!! למה לא התקשרת?״
דניאל חשבה במהירות על תשובה.
״מצטער. פשוט אין לי מטען ובקושי הייתה לי סוללה בטלפון, רציתי להזמין מונית,״ אמרה דניאל בשקט, כך שהיה ניתן לחשוב כי הוא מצטער ומרגיש מבויש ״אהובה שלי.״
״הכל בסדר. אתה לא צריך להצטער. העיקר שאתה בסדר.״ אמרה האישה, היא נשקה אותו, נשיקה ארוכה על שפתיו. האמת, שלדניאל פשוט לא היה אכפת, זה שהוא שכח, או משהו כזה. האישה, הייתה בחורה בשם ג׳ודי גורן, שדניאל התחיל לצאת איתה מספר שבועות קודם לכן. השמועות היו שהיא אחת מהסוכנות מוסד שנמצאות בקורס והוא חשב שזו אחלה הזדמנות, אז פשוט, הוא הפעיל את הקסם שלו והזמין אותה לצאת. הוא התכוון להמשיך לתחזק את הקשר לפחות עד שישיג את מטרותיו. הוא החזיק בידה והוביל אותה למקום הקבוע שלהם בכתה.
–
הימים עברו ודניאל המשיך לצאת עם ג׳ודי. בינתיים, היא כבר הודתה בפניו, שהיא סוכנת מוסד. אך לא הסכימה לפרט על פעילותה. דניאל ניסה להציע לה, פעמים רבות לנסות לעבור לגור איתו, אך משום מה היא התחמקה מכך כל פעם, על אף שהיה נראה כי היא מאוהבת בו לחלוטין. היה איזה משהו חשוד בהתנהלות שלה. שנה קודם לכן, כבר אחרי שהתחילו לצאת, היא פשוט נעלמה לתקופה, די ארוכה של כמה חודשים. היא טענה כי הייתה במשימה חשובה מטעם המוסד (היא הסבירה לו זאת, לאחר שגילתה לו) אך משום מה דניאל לא קנה את זה. הוא רשם לעצמו לברר זאת בהזדמנות.
במקביל למאמציו להתקרב לג׳ודי, הוא לא שכח את מטרותיו האחרות. עוד באותו היום, בו חזר מהבית חולים, דניאל התיישב על המחשב והתחיל לחפש, מידע, קצה חוט, הכי קטן אפילו, למשהו שיכול להשיב לו את היכולת לנסוע בזמן.
בהתחלה, ניסה דניאל להקליד, ״מסע בזמן״, בחיפוש בגוגל. הוא מצא בגוגל, נוסחאות, ומאמרים שחלקם היו שטויות מוחלטות, וחלקם היו נכונות בחלקן, אבל לא משהו מיוחד. כל טיימר כבר ידע אותו בכתה ט׳ בערך את המידע שהניבו תוצאות החיפוש. דניאל ניסה לחשוב איך הוא יכול לתרגם את המסע בזמן לשפת העם, במה יכולה להועיל הנסיעה בזמן, חוץ מהנסיעה בזמן עצמה?
הוא חשב על זה במשך כמה דקות. ולפתע הוא מצא את הרעיון. הוא הקליד בשורת החיפוש:
״חיי נצח״.
הוא לא ציפה, למצוא בתוצאה ראשונה את התשובה, אבל… הוא קיווה למצוא איזה שהוא רמז, סימן, שיוביל אותו להשבת היכולת לנסיעה בזמן.
לאחר כשעה של חיפושים לחץ דניאל על כפתור ה-sleep במחשב, והתארגן, אף הוא לשינה. לא שהוא התייאש, פשוט דניאל למד לתת לדברים זמן, הוא האמין שדבר מוביל לדבר, ופעולה מביאה למעשה, לפתרון, אך לפעמים, צריך לתת לדברים להתיישב, ״להתעכל״ במוח, לפני שמגיעים אליו – אל הפתרון הנכסף. על כן, הוא לבש פיג׳מה, נכנס למיטה ונרדם.
–
באחד הבקרים לאחר אותו חיפוש באינטרנט,
דניאל התעורר לקול צלצול שעון המעורר, החזק. הוא ביצע את מקלחת הבוקר הקבועה שלו וכן את תרגול היוגה הקבוע, מיד לאחר מכן, הוא נגש למטבח על מנת להכין לעצמו קפה.
בימים כתיקונם, דניאל היה רגיל לקבל קפה שהוכן לו אישית ע״י מנהלת הבית (שהיה דרך אגב, גדול הרבה יותר מהדירה בה גר עכשיו ותודה ששאלתם.) ולהתאמן עם מדריכת יוגה צמודה. אבל בחודשים האחרונים הוא פיטר את כולן אפילו את המנקה ! הוא רצה מאוד להוריד פרופיל, כדי ״שחבריו״ בתואר יוכלו לסמוך עליו בתואר, ולחשוף אותו לחומר המעניין באמת.
לכן, הוא התלבש במהירות ומיהר להזמין מונית לכיוון האוניברסיטה.
כשנכנס לכתה, ג׳ודי הסתערה עליו בחיבוק. דניאל חשב לעצמו, שהקשר הזה מרגיש לו כמו חברים ביסודי, אבל מצדו הוא המשיך לשחק את המשחק וגרד את שערה,״מה שלום הבחורה הכי יפה באוניברסיטה?״ אמר דניאל בחיוך פלרטטני, בקול רם והוסיף בלחישה, לאוזניה של ג׳ודי: ״ואני בטוח שהבחורה הכי יפה במוסד״
״די, דניאל! תמשיך ״ אמרה לו ג׳ודי בחיוך. ואז לפתע, כאילו בזה הרגע נזכרה בכך, היא אמרה לו בחיוך ממתיק סוד, ״אה… ושכחתי להגיד לך, אנחנו טסים לארה״ב, לפלורידה, עושים לנו סיור בבסיס בלתי מסווג של המוסד.״
דניאל חייך בנצחון, אף שעשה מאמץ להסתיר זאת.
״אך מאפשרים לי לטוס?״ שאל דניאל ״אני בכלל לא התגייסתי למו…״ אך ג׳ודי קטעה אותו באמצע המשפט ״אתה שוכח שיש כמה אנשים שחייבים טובות לחברה שלך ״ היא סובבה את הראש, לאחד הטיפוסים שהיו מאחוריה, שלמדו עמהם בתואר, שהיה נראה לדניאל, כאדם שבכלל לא היה הטיפוס שלה, הוא רשם את לעצמו בראש, בכל זאת, ליתר בטחון, לחקור על הבחור, ועשה עצמו כאילו לא ראה כלום.
״בקיצור, הטיסה יוצאת מחר בצהריים, אז תתחיל לארוז כשתגיע הביתה.
דניאל הנהן בחיוך.
״מה דעתך שאחרי הטיסה…״ שאל דניאל, בחיוך כובש, ״במקום לפרוק את המזוודות אצלך, תפרקי אותן, אצלי… ? ״
״כבר דיברנו על זה דניאל, ״ נאנחה ג׳ודי בקול רם. ״אני לא יכולה.״
״למה ?״ שאל דניאל. בעוד נימה קצרת רוח קלה, מתגנבת לקולו.
״אני לא יכולה לספר… ״ אמרה ג׳ודי מתייסרת
״ומתי תוכלי?״ שאל דניאל בקול המתקרב ללחישה.
״אני מקווה שבקרוב״ אמרה ג׳ודי, אך היה ברור לכל המתבונן מהצד, שמדובר בשקר, ברגע זה גמר בליבו דניאל, להבין במה מדובר.
״טוב.״ אמר דניאל בפנים קורנות, כשוכח מהשיחה הקודמת,״ בואי נתיישב, שלא נפספס איזה משהו חשוב, אני אומר לך, בסוף יפטרו אותך מהמוסד בגללי.״
לג׳ודי היה נדמה שהיא שומעת בקולו של דניאל רמז לבאות, אבל היא החליטה שהיא רק מדמיינת ונגשה להתישב במקום הפנוי לצידו של דניאל.
למחרת בצהריים דניאל הגיע אל שדה התעופה והתקדם במהירות לכיוון המטוס, הוא הקפיד להגיע בדקה ה-90 כדי לא למשוך צומת לב של כתבים וכו׳. הוא עלה למטוס ומצא עצמו מתיישב ליד סוכן מוסד צעיר, שכן ג׳ודי ישבה ליד אותו בחור בו הסתכלה בחטף אתמול, הוא התייחס לכל הנעשה בפנים חתומות, על אף שהמעשה הרגיז אותו.
הבחור שלידו הפנה אליו מושיט את ידו ללחיצת יד.
״עומרי אלפסי״ הציג עצמו הבחור בחיוך. ״אני נספח לנסיעה שלכם, יש לי כמה עניינים בחו״ל שאני צריך לסדר.״ דניאל הנהן בחיוך מבין, אל אף שביטנו עשתה סלטה, שכן הוא הכיר את פניו של עומרי, בשם אחר לגמרי, האמת באחד האנשים שהוא יותר תיאב מכל – צ׳יף.
עומרי שם לב שדניאל מגניב מבטים לעבר ג׳ודי.
״מה צרות עם האישה ?״ שאל עומרי בחיוך
״אמממ….״ אמר דניאל בנימה שתשמע כהיסוס ״משהו כזה …״
״אל תדאג,״ אמר עומרי בחיוך מסביר ״זה יואל שוורץ, מרובע כמו, אני לא רוצה אפילו להתחיל להגיד… אין לך מה לדאוג. ת׳כלס כולנו פה באותה סירה, כך מצאתי את עצמי,נשלח למשימה הזו שבגינה הצטרפתי אליכם, רק בגלל האישה, היא זאת שיזמה מלכתיחלה את האינפורמציה ובגלל שאני המפקד שלה אני חייב לבוא.״
דניאל חשב בליבו שעומרי הזה מטומטם שמחליט מיוזמתו לנדב ככה מידע לזרים, הוא סימן לעצמו לחקור גם עליו. ברגע אחד קלט דניאל, ספק משועשע מעצמו, ספק כועס, שבימים האחרונים, הוא קיבל על עצמו להשיג מידע על יותר מידי אנשים.
דניאל העביר את הסיעה בקריאה בספר שהמרצה נתן להם יום קודם לכן, הספר דיבר על יכולות שליטה מוחית, הייתה לו תחושה שזה היה מכוון, אבל לא הבין את הקשר, הוא המשיך לנסות למצוא בספר רמזים, למה שזה לא היה, אותו דבר שניסו לרמוז לו ולא מצא.
כעבור כמה שעות טובות , הגיע המטוס ליעדו ונחת. הכל ירדו מהמטוס והתקדמו במהירות לעבר היציאה משדה התעופה. דניאל נסע עם ג׳ודי למלון בו התאחסנו, דניאל שם לב כי עומרי, עומד ללון באותו מלון. לכשהגיעו קיבלה את פניו בחורה צעירה, בעל שער שחור, עומרי הציג משום מה את דניאל לבחורה, שענתה לשם ״נועה.״
דניאל נכנס לחדרו בעקבות ג׳ודי, אלא שהוא מצא אותה, כשנכנס, שוכבת, על הריצפה ללא ניע. הכל קרה מאוד במהירות, שאפילו דניאל, מהיר המחשבה, לא הצליח להגיב. הדלת נסגרה במהירות, משהו חסם את פיו, וכיוון אקדח לראשו. הבחור שהצמיד לו אקדח לראש, לחש לו באוזן ״אל תדאג היא לא מתה. היא רק מורדמת. אני רק רוצה לדבר איתך לבד. ״
ובשלב זה הבחור הסיר את קט האקדח מראשו של דניאל והתקדם קדימה כך שדניאל הטיב לראות את פניו.
״יש לך מזל מאוד דניאל. ״ אמר הבחור, מבטא אמריקאי התגנב לקולו. ״מזל גדול שאני ומצאתי אותך ולא … הם .״
״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״ אמר דניאל.
״אתה חיפשת לפני כמה חודשים את הצירוף חיי נצח בגוגל ?״ שאל הבחור.
״כן ״ אמר דניאל, שכן חשב שאין טעם שהכחיש. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן התגנב חשש קל למכלול רגשותיו.
״זו מילת תריגר אצלם,״ אמר הדובר ״אנשים כמוך הם הטרף הקל שלהם. אנשים שכאורה יש להם הכל, אבל למעשה אין להם כלום.״
״אצל מי?״ שאל דניאל, ספק בסקרנות ספק בחשש.
״אצל הארגון שאני חבר בו״ אמר הדובר.
״המוסד?״ שאל דניאל.
הדובר צחק במעט. ״לא, לא המוסד.״
״למזלך, אתה חיפשת לפני משהו, שגרם לי לשים עליך עיין. ״ אמר הדובר.
דניאל הרגיש כאילו טמפרטורת גופו יורדת למתחת לאפס.
״מסע בזמן ״ המשיך הדובר. בעודו מתבונן בדניאל. ״אתה לא מכאן נכון?״
דניאל הניד בראשו.
הדובר ליקק את שפתיו.
״אני אגיד לך את האמת.אין לי מושג מי אתה, אבל אני רק יודע שאתה התעוררת.״
״התעוררתי ?״ שאל דניאל בחוסר הבנה.
״יש כאלה כמה בודדים לאורך השנים. ואתה וגם אני אחד מהם.״ אמר הדובר.
״אבל איך אתה יודע ?״ שאל דניאל.
״בו נגיד ככה למדתי דרך לחזות את זה.״ אמר האיש ״והצרוף מילים שרשמת בגוגל, הוכיח זאת סופית.״
״לחזות ?!״ שאל דניאל. ״מה זאת אומרת לחזות ?!״
״בתקופה שאני הגעתי ממנה,״ אמר הדובר ״היה רישום שכל המקומות שנסעו בזמן בהם. הידע הזה פלוס קצת ידע בגיאוגרפיה ובפיזיקה מאפשר לי לחזות נחיתות בלתי צפויות של מסע בזמן ״
דניאל נאנח קלות
״…ואתה לחלוטין״ המשיך הדובר ״הגעת מהעבר ומהאי. ״
דניאל מצמץ קלות כדי לראות שהוא לא מדמיין.
״איך זה קרה לך ?״ שאל הדובר.
״אני… חזרתי אחורה, כנראה להסטוריה פגומה וזה… זה הצליח, די הרבה פעמים, אלא שאז …״
״… משהו הדף אותך והגעת לכאן ?״ שאל הדובר.
״כן״ ענה דניאל.
״זה מה שקרה לי״ אמר הדובר. ״השאלה למה? כלומר, די ברור שאנחנו ביקום מקביל, אנשים פה גם גילו את הלמדא…״
דניאל נחר בבוז ״מה יש לגלות את הלמדא, לומדים על זה בערך בגן, שזו האנרגיה שמניעה את האבולוציה, היא מה שאפשרת את הנסיעה בזמן ו…״
״אז שלא בידיוק, דניאל״ אמר הדובר ״פה הם לא יודעים שהלמדא היא הדרך לנסיעה בזמן, אבל הם כן הבינו, חלקם שמדובר באנרגיה שמניעה את האבולוציה מה שמטריד, זה שיש שמועות שהם הצליחו לקחת את הלמדא ולהפוך אותה לגולמית, ממש לשאוב אותה מאנשים וגם… להשתיל אותה בעוברים.״
דניאל פתח עיניים לרווחה.
״אז זה אומר שאני יכול לקבל את היכולת נסיעה בזמן שלי בחזרה?״ שאל דניאל.
״לצערי לא.״ אמר הדובר ״יש לך למדא בגוף. אני כמעט יכול לחתום לך על זה. אבל חסר לך איזה שהוא רכיב גנטי. ביקום הזה, בגוף הזה, שמונע ממך לנסוע בזמן.״
״ואיך משיגים את הרכיב הגנטי הזה?״ שאל דניאל בלהיטות, שהייתה אופיינית מאוד לדניאל, אך לא לריק.
״אנחנו עדיין לא שם דניאל.״ אמר הדובר. ״לפני כמה חודשים, כשחיפשת את צמד המילים, ישר זהיתי שאתה טיימר או לפחות היית… האירגון שאני עובד בשבילו, שם עליך עיין כבר ממזמן, זאת המומחיות שלנו, למצא את אלה הנואשים ביותר, אלא שלכאורה יש להם הכל, אבל מחפשים את המעבר, את הכוח, את היכולת, את חיי הנצח.״
דניאל הנהן, הדובר שם לב שהוא מסתיר משהו, אבל החליט להתעלם.
״כשחיפשת, את הצירוף ״מסע בזמן״ ישר הבנתי, שאני יודע מה אתה. אז ביקשתי אישור מראש הסניף שלי, כאן בארה״ב, לאסוף אותך. הסיבה שאתה כאן, שהמוסד כאן, הכל בגללך, אחרי חודשים של תכנון זו הייתה כל המטרה האמתית- לדבר אתך.״
״אז אתה לא כאן כדי לצרף אותי לארגון שלכם?״ שאל דניאל בחיוך.
״אני כן.״ אמר הדובר. ״אבל אני רוצה שתצטרף מהמטרות הנכונות. ולא בגלל השטויות שמוכרים לכולם.״
״איזה ארגון זה ?״ שאל דניאל בסקרנות, אותה ניסה להסוות.
״סקורפיו״ אמר הדובר. ״המטרה שלנו, ההבטחה של מנהיג הארגון הזה, היא להביא לחיי נצח, בפועל, מדובר בהצערת הגוף באמצעות מכונת זמן הפוכה, משהו שאחד המדענים ביקום הזה המציא, במקום לחזור בזמן הזמן חוזר אלייך. זה קצת מסובך, אבל זה עובד. גם ביקום המקביל כמה מהמדענים מהזמן ממנו אני בא, הצליחו בכך.״
״אז מה התוכנית?״ שאל דניאל, ״אני מאמין שהמטרה שלנו היא להחזיר לעצמנו את היכולת לנסוע בזמן?״
״כן״ אמר הדובר, מגרד מעט בסנטרו, ״לגבי התוכנית, התוכנית היא אתה. עם המשאבים שיש לך דניאל, אנחנו נוכל להשיג את כל מה שאנחנו צריכים מסקורפיו ומהעולם.״
״מאיפה אנחנו בכלל יכולים להתחיל?״ שאל דניאל.
״צעד,צעד.״ אמר הדובר ״הסוד טמון בחקר הלמדא ואם יש ארגון בעולם שמבין בלמדא, זה סקורופיו, יש לנו מרגלים בכל העולם, בכל סוכנויות הביון וצוותי חוקרים ומדעים שעובדים רק בשבילנו, לפעמים מבלי ידיעתם, מסביב לשעון.״
״עוד לא אמרת לי מה השם שלך״ אמר דניאל בקביעה.
״אה נכון, זה ברח לי מהראש ״ אמר הדובר בחיוך והגיש את ידו ללחיצה ״קוראים לי ג׳קסון״
״ואיך קראו לך ביקום המקביל ?״ שאל דניאל בחיוך, בשעה שלחץ את ידו של ג׳קסון.
״אמ… אני מעדיף כרגע לא להגיד לך,״ אמר ג׳קסון. ״אני מבטיח לך שבהמשך אגלה לך.״
—
ג׳קסון עזב את החדר בדרך בה הוא נכנס אליו מלכתחילה,
מסתבר, שג׳קסון היה סוכן CIA ביקום הזה והצטרף לסקורפיו, כי הבין שהם התחנה העיקרית שלו, לנסיעה בזמן, ביקום הזה. דניאל וג׳קסון קבעו להיפגש בהמשך היום, במטה של סקורפיו בעיר.
לאחר שיוודא שג׳קסון אכן לא בקרבת מקום, דניאל העיר את ג׳ודי, הוא הסביר לה שהיא התעלפה כשנכנסה לדלת, משום מה היא קנתה בקלות, את התירוץ שלו, שכנראה בגלל הטיסה, היא התעלפה.
הם ישבו יחד על המיטה והתמזמזו למשך כמה דקות, לבסוף, דניאל עצר לרגע, הסתכל לג׳ודי בעיניים והחליט להוציא לפעול, רעיון שחב עליו, בשעה שדיבר עם ג׳קסון:
״ג׳ודי?, שאל דניאל, במבט עמוק, אך תמים. ״את שמעת על ארגון שקוראים לו… ״ דניאל עצר לרגע, הוא ממש היה יכול להרגיש את המתח של ג׳ודי, דניאל, התענג על כך בראשו. ״סקורפיו…?״
ג׳ודי החווירה קלות, מה שגרם לדניאל שוב, לחייך בתוך עצמו, ג׳ודי, פתחה את פיה קלות, כמתלבטת, מה להגיד,
״כן״ אמרה ג׳ודי ״הם .. הם, פנו אלייך ? אני אמרתי להם שהם יפנו אלייך. הם כרגיל לא הקשיבו לי.״
״כן. אני בדיוק בפרופיל שלהם,״ אמר דניאל, בפרצוף חתום, אם כי בליבו הוא ממש צחק, ״אדם עשיר, שמחפש משמעות מעבר…״
״כן, כן…״ אמרה ג׳ודי. קוטעת אותו במעט ״איפה הם פגשו אותך ? איך הם פנו אלייך?״
״כמה אנשים שלהם, הגיעו אלי לביקור לביתי.״ אמר דניאל, שוב, בפנים חתומות, לא מניד עפעף בעודו משקר.
״מה… אמרת להם?״ שאלה ג׳ודי.
״אמרתי להם שאני אחשוב על זה.״ אמר דניאל בפנים חתומות, מתפוצץ מצחוק בתוכו ״לא שאני באמת מתכוון לחשוב על זה … אבל… הם נראים לי די מסוכנים. היום בבוקר התעוררתי עם עכביש מודבק בסלוטייפ לקיר בחדר השינה שלי״
״אוי…״ אמרה ג׳ודי, מבט של חמלה שהה על פניה ״מסכן שלי. אם רק הייתי יכולה להיות שם.״
״את יכולה…״ אמר דניאל, בעודו בשחרר חיוך קל. ״את פשוט לא רוצה״
״אני לא…״ אמרה ג׳ודי, בנימה מתייסרת מעט.
״למה?״ שאל דניאל ולראשונה, התגנבה לקולו עצבנות קלה.
״כי…״ אמרה ג׳ודי, מסתכלת עליו, מתלבטת אם להרחיב בלשונה. היא שקלה לכמה רגעים, דניאל ממש יכל לראות את הגלגלים במוחה מסתובבים.
לבסוף, בתום שניות אחדות, המבט של ג׳ודי הפך למקבל ומתרצה.
״אתה זוכר דניאל, כשהתחלנו לצאת,״ שאלה ג׳ודי ״בחמישה חודשים הראשונים, שכאילו, קצת, נעלמתי…?״
״כן, את אמרת שאת מטפלת באמא שלך ו…״ אמר דניאל, במבט מופתע מעט, אל אף שידע, שככל הנראה מדובר בשקר של ג׳ודי.
״אז זה לא היה בגלל זה.״ אמרה ג׳ודי. היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה את המשפט ״רציתי להסתיר את הבטן. ״
״מה זאת אומרת ?״ אמר דניאל, פרצופו החוויר במעט, אך עכשיו הוא הרגיש כמו שהוא נראה.
״הייתי בהריון דניאל,״ אמרה ג׳ודי, בקול צווחני במעט ״היינו ממש בהתחלה של הקשר ו… הייתי קצת שיכורה, קיצור יצא שנכנסתי להריון. אני כבר לא צעירה אז החלטתי להשאיר את התינוק.״
״ממני?״ שאל דניאל בשקט, כמעט בלחישה. על אף שידע את התשובה.
״לא.״ אמרה ג׳ודי. במעט מתייסר ובקול שקט.
״זה מהיואל הזה ?״ שאל דניאל, קולו היה שקט בצורה מסוכנת
״כן.״ אמרה ג׳ודי, מתרחקת מעט בשומעה קולו של דניאל.
״למה לא סיפרת לי?״ שאל דניאל
״אני… זה היה מטומטם,״ אמרה ג׳ודי, בקול מתייסר ״אבל בזמנו רק התחלנו לצאת ואם המוסד, היה יודע ש… יש לי ילד ועוד ממשהו מהמוסד, היו מפטרים אותי, או… יותר גרוע. ״
״חוץ ממני,״ שאל דניאל ״יש עוד משהו שיודע על זה?״
״כן. אדם אחד, ידיד טוב שלי.״ אמרה ג׳ודי ״עומרי אלפסי.״
בשלב זה דניאל הרגיש שהוא מגיע לנקודת רתיחה. הוא לקח נשימה עמוקה. הוא חשב בליבו, שחייבת להיות כאן נקמה שלו, ללא ספק, משהו ש… היה יוכל להתענג עליו, בעתיד. אך הוא חשב לעצמו, שאם הוא ינקום עכשיו, הוא ללא ספק, ינקום מהבטן ולא מהראש והנקמה תהיה הרבה פחות מספקת. על כן היא הוא לקח נשימה עמוקה נוספת והעלה על פניו מבט מחוייך.
״אני לא כועס.״ אמר דניאל, מחזיר את החיוך ונשאר עם אשרה רצינית. ״אני שמח שסיפרתי לי.״ הוא רכן לעברה ונישק אותה כמו שאף פעם הוא לא נישק. מתכנן בקפדנות בראשו, את הנקמה הגדולה בכל המעורבים.
2010
אדם, כבר לא ידע אם הוא קם בישראל או שמא ב-LA. בגלל העובדה, שעיקר עבודתו הייתה בארץ, ואילו חברה שלו גרה ב-LA יצא שהוא לא ישן בכל לילה באותה יבשת . לפני יומיים, היה לו את הריב הגדול ביותר, מאז תחילת הקשר עם איה. התחושה שלו, שמה שהיה כבר לא יהיה. איה האשימה אותו, באכזריות, לאחר משימה שהתבקש לעשות ע״י עומרי. זו הייתה משימת נקמה אישית, שעומרי אמר שהוא לא יוכל לנהל את כוח המועצה בצלילות עד שמשימה לא תעשה. בסתר ליבו, ידע אדם, כי איה צודקת ואף על פי כן, לא הייתה לו ברירה, הוא ידע כמה חשוב זה שאח שלו, יתפקד בתפקיד הכה חשוב שנטל על עצמו. מה גם שנטשה נתנה את ברכתה למשימה, למרות שהייתה לו תחושה שהגישה שלה יותר אכזרית אפילו משלו.
הכל התחיל חמישה ימים קודם לכן, בשעה שנחת בישראל. בעודו מוציא את המזוודה מהמסוע, הוא קיבל הודעה מעומרי להגיע ישר מהשדה לספרייה.
אדם, נכנס לרכבו הפרטי, אשר חנה מחוץ לשדה. הוא הוזמן לעיתים נדירות ישירות לתוך הספרייה, שכך שידע שאם אכן הוא מוזמן, סימן שאח שלו, באמת, צריך אותו.
לכשהיגיע לספרייה, אדם מצא אותה ריקה, פרט לשני אנשים: עומרי ונטשה.
״יופי, אדם.״ אמר עומרי, ששם לב לאחיו באותה שנייה שכף רגלו דרכה בספרייה. ״יש לנו, או יותר נכון לי. משימה בשבילך.״
״למה בשבילי?״ שאל אדם, מתענג על העובדה שאח שלו צריך אותו.
״אני רוצה שתוריד מישהו,״ אמר עומרי בשקט ובמהירות, כאילו אם יגיד זאת יותר מהר, זה יהיה כאילו לא אמר כלום ״…או יותר נכון, טיימר לשעבר, באופן דיסקרטי ובלי להשאיר עקבות כמו… כמו שאתה יודע. ״
״אווו,״ אמר אדם בחיוך רחב ״עכשיו אח שלי מזמין חיסולים, עולם תחתון, נהיית אה, צ׳יף ? ומה אשת הנשיא אומרת על כך?״
״אשת הנשיא אומרת,״ אמרה נטשה ״שהאדם שאתה הולך להוריד זה מגיע לו. יכול להיות שאם הוא לא היה קיים לא היינו בכלל מגיעים ליקום הזה״
״זה מי שאני חושב שזה ?״ שאל אדם.
עומרי בתשובה הדליק את מסך הטלוויזיה.
״החתרן מהאי.״ אמר אדם. ״באמת אולם מלא עם 1000 אנשים, לא יספיקו האצבעות, לא בידיים ולא ברגלים, כדי לספור את הניסיונות שלו לחתור נגדך.״
״להזכיר לך שגם אתה חתרת נגדו ?״ שאלה נטשה
״כן, ״ אמר אדם בחיוך ״אבל אני גם הצלחתי בניסיון הראשון. כי הייתה לי עזרה מהשטן בכבודו ובעצמו.״
״שבסוף בגד בך.״ אמרה נטשה
״זה כבר נטון לויכוח.״ אמר אדם מקפיד בחיוכו.
״איפה הוא נמצא?״ שאל אדם
״בבית שלו. איפה הוא יכול להיות?״ אמר עומרי.
״נו אז למה עכשיו ? למה לא קראתי לי מחר בבוקר?״ שאל אדם, בקול מרוגז קלות.
״כי אני רוצה שתחסל אותו הערב.״ אמר עומרי בשקט, קולו היה כמעט כלחישה
״למה?״ שאל אדם
״כי אני חייב שזה יהיה הערב, מסיבות שאתה לא תבין״ אמר עומרי, בקול קצת גבוה מהרגיל, רועד במקצת.
״טוב אחי.״ אמר אדם. ועזר לאחיו לשבת על הספה. ״הכל בסדר?״
״כן.״ אמר עומרי חלושות. ״אני קצת חולה באיזה וירוס. לא משהו רציני.״
נטשה הסתכלה על עומרי בדאגה. צל הבנה נפל על פניה.
״טוב, אחי. אם זה מבוקשך.״ אמר אדם בעודו מתקדם לגבי היציאה. ״ועומרי, אין צורך להסתיר ממני, אני עובר אותו דבר בדיוק כמוך. אני רק מקווה שאתה לא יודע את התשובה ללמה זה קורה לנו. כי… גם אני סובל ומגיע לי לדעת למה.״
במילים אלו יצא אדם מחדר הספרייה.
מאחורי גבו נטשה ועומרי הסתכלו אחד על השנייה, בפרצוף מלא אשמה.
אדם התקדם, לעבר המכונית שלו, בראשו, הכתובת בה החטרן נמצא. לצערו, הוא היה מיומן בחיסול, גם במקום מגורים, אם כי הוא שנא לעשות את זה.
תוך כחצי שעה הוא הגיע למקום מגוריו של שרון,( כך שהוא נקרא ביקום הזה ) . לאחר שהחנה את הרכב, הוא הרכיב במהירות משתיק קול לאקדח שברשותו ולקח תמיסת רעל ייעודית שלא מתגלה בבדיקת דם פשוטה, המטרה הייתה, להזריק לשרון מתחת לעור וכך יהיה נדמה כאילו הוא עבר התקף לב, את האקדח לקח אדם, ליתר בטחון.
הוא יצא הרכב במהירות ויצא מפתח השער, שרון, עשה את כספו ממכירת סמים לאנשים קשי יום, כך שאדם, היה עם מצפון נקי לגבי מה שהוא הולך לעשות. בטרם נכנס לשער, ראה כלב עומד בחזית הדלת. אדם נאנח קלות ואמר לעצמו ׳אוף, לא רציתי להגיע לזה.׳ הוא כיוון את האקדח בדיוק רב אל הכלב, אל מקום שיגרום לו כמה שפחות סבל וירה ירייה אחת, שלא נשמעה. הכלב ילל עוד יללה אחרונה ונדם לעולם. הוא היה חייב להרגו ולא להרדימו, כי חוקרי המשטרה, ישר בודקים במקרים אלו, האם כלב הורדם. גם כדור הרדמה משאיר פצע כניסה שלא יכול לחמוק מעייני השוטרים. אדם חזר אל השער ופתח אותו בשקט רב, כך שלא נשמע כלל. הוא נטרל את החשמל בבית ואף את האזעקה ונכנס לבית. הוא עלה בשקט במדרגות את החדר בו ישנו שרון ואשתו. לצערו, אחרי הרג הכלב. לא היה מנוס אלא להרגו ולהעלימו. הוא התקרב לשרון סגר לו את הפה בחוזקה וחנק אותו למוות וכל זה בשקט גמור מבלי להעיר את האשה.
הוא הוציא את שרון מהמיטה וסחבו על הגב לכיוון היציאה. הוא יצא מהבית החזיר את החשמל וכן את האזעקה לפעול, הרים את הכלב ברגלו, ויצא בשקט מהשער.
אדם שם את גופת שרון והכלב במושב האחורי ונהג למקום הקבוע, בו היה נוהג ״להעלים״ גופות.
אדם חפר בור גדול בעזרת מעדר שהיה ברשותו. שפך חומר ייעודי שממיס את הגוף לחומר אחיד. אדמדם שנספג באדמה, ושם את הגופות בתוך הבור עם חומר ביחד עם כל בגדיו.
בינתיים שהתמיסה עשתה את עבודתה, הוא עשה לעצמו מקלחת הגונה – בשטח. לאחר דקות ספורות, בהם לא נשאר כלום מהגופות, הוא לקח את המעדר וכיסה תוך כדי ערבוב החומר שנוצר באדמה.
לאחר שסיים, הוא התלבש ומיהר למחשב הנייד הייעודי, בעל תוקן לחיבור לוויני מהיר, אשר נמצא בבאג׳ מכוניתו והחל למחוק את שרון מכל מאגר מידע קיים של המדינה או אי איזו מדינה או ישות אחרת שמחזיקה באי איזה מידע על שרון. הוא גם הגדיל לעשות ומחק את קיומו של הכלב מכל מאגר בו הוא היה רשום. את התוכנה שבאמצעותה הוא עשה זאת, אבי כתב. אבי נתן לו אותה במסגרת אחת המשימות ומאז אדם מרבה להשתמש בה במסגרת משימותיו.
הוא סגר את המחשב הנייד, ושלח sms לעומרי ״הכל טופל, פניתי את הכביסה.״ אדם, נהג בראש נקי ממחשבות לעבר בית אביו. מחר, הוא יספר לאיה מה עשה ויתמודד עם ההשלכות הנפשיות, אם יהיו כאלה – של מעשיו.
—
עומרי בהה בצג – למשך כמה שניות כשקיבל את הודעת העדכון מאדם. הוא נאנח קלות, נשם כמה נשימות עמוקות ואז נשם לרווחה. אך לפתע, הרגיש עומרי, כי הוא עומד להקיא ועל כן רץ מהירות לשירותים. הוא הקיא את כל מה שאכל באותו יום למשך כמה דקות. אך לאחר שהסתיים, רצף ההקאה, הוא הרגיש הרבה יותר טוב. אם כי עדיין הרגיש, אותה תחושה מוזרה שלא נתנה לו מנוח, תחושה שישגעה אותו והפכה את אשתו ואחיו, לגרסה החיצונית שלהם, ביקום ממנו הם באו.
הוא שטף את פיו, שתה כוס מים והתקדם לעבר העמדה של אבי.
הוא דפק בדלת הסודית, שחשפה את מקום מושבו של אבי. אבי פתח לעומרי את הדלת. כל החבורה ידעה כי החדר של אבי נמצא בספרייה, אך איש לא דיבר על כך, זה היה מעיין המבצר האחרון, הכול אימנו את עצמם לשכוח מקיומו ורק בעת מצוקה אמתית, הם שלפו מהזיכרון את קיומו של החדר.
תוך החדר היה מצויד בשרתים מתקדמים, אבי שהיה חשוב לו מאוד הסדר והאירגון של משרדו שם תווית לכל שרת – תווית המציינת ייעודו. בצד שמאל של החדר, עמדה מדפסת תלת מימד, בגודל מספיק רחב וארוך על מנת להכניס לשם אדם – למען האמת, המכשיר היה נראה כמו טורבוטיים לאדם אחד, הסיבה היחידה שעומרי ידע, שלא בכך מדובר, היא שהוא הוציא במיוחד תקציב גדול עבור המדפסת תלת מימד, משוכללת זו. כזו משוכללת, שהיא הייתה השלישית בעולם ושרוב החלקים בה, נבנו על ידי אבי, דורי (שלא ידע, מה בדיוק הם בונים, כחלק מהמידור, אם כי יכול להיות שעשוי היה לנחש), אבנר ודדי. במרכז החדר, הייתה עמדת השליטה של אבי. שכללה מסכי מחשבים, שהציגו נתונים שונים, המסכים נתלו כמובן על הקיר מולו ומצדדיו, וכן מסך עבודה מרכזי שבו הייתה פתוחה סביבת תלת מימד ועוד סביבת עבודה, שעומרי, לא ידע מה טיבה, שכן הכילה אלפי שורות קוד.
״נו, אבי, איך מתקדם הפרויקט שלנו?״ שאל עומרי.
״מעולה, עומרי, מעולה.״ אמר אבי, ״דדי מאוד עזר לי בימים האחרונים וגם אבנר, אנחנו ממש קרובים לסוף, לאור העובדה שהתחלתי את הפרויקט הזה במוסד.״
״מעולה.״ אמר עומרי.
״אבל… אני עדיין לא מבין מה זה יעזור לנו.״ אמר אבי ״אומנם הוא ישפר לנו את היכולות הטקטיות, אבל למען האמת… לא נראה לי כל- כך צריך כרגע את העזרה הזו.״
״זה לא רק זה, זה… המידע שיש לזה והיכולות להחזיק ביכולת״ אמר עומרי ״, אם אנחנו לא היינו עפים על הפרויקט הזה המוסד היה עלול לחטוף אותו, אתה באמת רוצה שאחרי החייל הבודד, המוסד יחזיק בפרויקט כזה בידיים שלו?״
אבי הנהן בראשו ומשך בכתפיו.
״תודה אבי.״ אמר עומרי יצא מהחדר וסגר את הדלת.
—
איה התבוננה בדלת החדר, מאז שהתעוררה. לפני שעות ארוכות היא נהלה עם חברה (לשעבר, לפחות כך היה נדמה לה), את הריב הכי גדול שהיה להם. היא האשימה אותו באכזריות יתר, למרות שהוא תירץ תירוצים, כגון זה שהוא לא יכול לסרב לאח שלו ובפרט לא לנטשה (דבר שהעלה לה את רף העצבים עוד יותר.) היא לא יכלה לסבול את העובדה שהוא רצח משהו במקום להביאו לדין כמו שצריך. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עושה זאת והפעם נוסף לכל העניין גם בונוס: רצח של בעל חיים ללא עוול בכפו. לדעתה הנקודה שעלתה בריב זה, זה לא משהו שהיא ואדם יוכלו אי פעם לגשר עליו ועל כן היא הרגישה די שלמה- לגבי הפרידה. ועם כל זאת היא עדיין התבוננה בעיון רב בפתח הדלת במחשבה שאדם, לא יכנס עוד, בדלת זו, כנראה לעולם.
