1999:
דניאל התעורר, בבהלה. והתרומם לישיבה, במיטה בה שכב, בבאת אחת.
׳דניאל׳ חשב לעצמו דניאל. ׳קוראים לי דניאל׳ . הוא זכר את הפעם האחרונה בה נסע בזמן, אך מצד שני זכר גם את העובדה, שהוכתר כאחד מה-30 האנשים המצליחים ביותר בארץ. לפני כשנה, בעודו בן 18 בלבד, דניאל הרוויח את המיליון הראשון שלו. מאז ומעולם, הוא תמיד שאף ללמוד, לדעת, להעמיק וזה היה סוד ההצלחה שלו. בעוד אחרים, נשארו מאחור, הוא כל הזמן ״שתה״ ידע. זו גם הסיבה שגם עכשיו, שהעסק שלו, עובד בשבילו וכנראה שכסף, תהיה הדאגה האחרונה בחייו. הוא התחיל לעשות תואר, בקרימינולוגיה – משום מה הוא נמשך לתחום הזה, הוא רצה שתהיה לו עליונות, על פני אנשים שמנסים לקנות אותו, או לרמות אותו. לא בשביל להרוויח כסף, אלא נטו בשביל הידע האישי.
האמת היא, שדניאל ידע, בחלק קטן בראשו, שיש עוד משהו, חלק מחבריו לכתה, באוניברסיטה, כך השמועות מספרות, היו אנשי מוסד. משך אותו מאוד להתחכך עם אנשים, שהובילו לדעתו, בצללים, את המדינה. בסתר ליבו, הדבר העיקרי שעניין אותו, זה לצבור כוח וכבוד, להיות האדם החזק ביותר בכל חדר.
כעת, כשהוא בעל אמצעים רבים, אדם חכם מאוד וטיימר כמובן, ריק הבין, ששום דבר לא יעצור בפניו. בצורה כמעט אוטומטית, הוא ניסה לנסוע בזמן, כפי שנסע בכל ה-1999 פעמים הקודמות. להפתעתו הרבה, דניאל גילה, שהוא פשוט לא יכול. משהו, מנע ממנו להצליח. הוא הסתכל בידו, ולהפתעתו גילה, שהסימן נעלם.
בשלב זה, נפל לריק האסימון. הוא לא הבין, למה הוא בטוח שקוראים לו דניאל ולמה לעזאזל הוא זוכר אין ספור סיפורים לחיים שלו בתור ריק, וסיפור אחד לחיים שלו בתור דניאל. כאב כאב הראש שהיה לו מוקדם יותר היום, בתאונה שעבר, החל שוב, אך הפעם, דניאל הרגיש יחד עם הכאב הפיזי, גם תסכול עמוק. בפעם הראשונה בחייו, דניאל הרגיש זעם אמיתי.
׳דבר ראשון׳ גמר דניאל בליבו. ׳אני חייב להחזיר לעצמי את היכולת לנסוע בזמן׳.
כעת, התפנה דניאל להסתכל סביבו. הוא שכב במיטה מרווחת, מתכווננת, כשל מיטה של בית חולים. על המצעים במיטה היה הלוגו של בית החולים תל השומר- שיב״א.
׳אוקי׳ אמר לעצמו דניאל. ׳אני נמצא בשיב״א׳ דניאל החל לגבש תוכנת במוחו, לפחות עד הצעד הבא.
הוא הוציא את פנקס הצ׳קים מהכיס בג׳ינס שלו. הפנקס היה טחוב היטב היטב תוך הכיס, כך שהוא לא נפגע מהתאונה. בעוד רושם צ׳ק מכובד, לפקודת בית החולים, נכנסה אחות צעירה, לחדרו של דניאל.
׳הו שלום, אדוני.׳ אמרה האחות בחיוך מקסים ״אני רואה שהתעוררת.״
דניאל שסיים לרשום את הצ׳ק הרים את מבטו וחייך חיוך פלרטטני, לכיוונה של האחות.
״לא.״ אמר דניאל בחיוך בעוד מכניס את פנקס הצ׳קים בחזרה לכיסו ״דניאל אני מבקש. שום אדוני. אם כבר, אני צריך לקרא לך גבירתי.״
״אין שום צורך ״ אמרה האחות בחיוך ספק מהופנט, ספק משועשע. ״באתי לקחת לך מדדים. אם נראה שהכל בסדר, הרופאים ישחררו אותך.״
״תודה רבה״ אמר דניאל בחיוך רחב.
״הנהג עצר לפני שממש פגע בך״ המשיכה האחות בחיוך ״כנראה התעלפת מהבהלה״
״כן.״ אמר דניאל בחיוך פלרטטני ״זה כנראה מה שקרה.״
הוא הרהר בדבריו ׳התעלפתי כי איך שהוא נזכרתי בעבר אחר שלי, לא משהו רציני׳ חשב לעצמו במרירות ׳זה חייב להיות קשור לדילן הזה. כמה חבל שלא הרגתי אותו קודם לכן. כשהייתה לי הזדמנות׳
האחות מדדה לדניאל לחץ דם ולקחה לו דם.
״תנוח קצת דניאל״ אמרה האחות בחיוך.
דניאל נשכב בחזרה על המיטה והמשיך לחשוב. ׳אם זה קרה לי, זה בטח קרה גם לאחרים. אני היום כבר יודע דבר או שניים על הנסיעה בזמן. אני יודע בדיוק מה צריך לעשות.׳
—
לאחר שהרופא התורן הגיש לדניאל את המכתב שחרור. הוא פנה לצאת מהדלת.
הוא פתח אותה באיטיות וראה בדיוק, את מה שציפה לראות. בפתח החדר עמדו עשרות כתבים, מערוצי הטלוויזיה השונים.
למרבה המזל, לדניאל, כרגיל, כבר הייתה תוכנית.
דניאל יצא מהחדר בגב זקוק, כשגבו מופנה לכתבים. תוך כדי יציאתו המחדר הוא הסתובב לעברם בחיוך קורן.
הכתבים הסערו עליו בשאלות. דניאל הגביהה את קולו מעט ובחיוך קורן אמר :
״חכו רגע! אחד,אחד. אני מבטיח לענות על השאלות של כולם. אבל אני לא אוכל לעשות זאת אם כולכם מתפרצים אחד לדברי השני.״
כל הכתבים השתתקו וכילדים בכתה התחילו להצביע. דניאל חיכה רגע, סופג סיפוק מהשליטה שלו בסיטואציה.
דניאל הצביע על הכתב הרחוק ביותר ממנו, כנותן לו את רשות הדיבור.
״יאיר כלעון״ אמר הכתב ״חדשות הערוץ הראשון. תוכל לספר לנו מה קרה לך? מדוע התעלפת? עדי ראייה אמרו כי המכונית כלל לא נגעה בך.״
״אין לי מושג.״ אמר דניאל בחיוך ״אבל פשוט התעלפתי. הצוות הרפואי טיפל בי כה יפה. ואני רוצה עכשיו במעמד זה…״ הוא הוציא מכיסו את הצ׳יק שהכין קודם לכן. ״… להודות לבית החולים מעומק ליבי. על הטיפול המסור וגם… להעניק להם את תרומתי הצנועה, לטובת בית החולים, לצורך סיוע רפואי, לנפגעי תאונות דרכים, על סך 2,000,000 דולר.״ דניאל הבחין במנהל בית החולים, משך אותו אליו לחיבוק צדדי ודחף לידו את הצ׳יק. מנהל בית החולים חיוך בחיוך המום ולא הוציא מפיו מילה.
דניאל המשיך לדבר אך דבריו לא נשמעו, שכן הכתבים שוב התחילו להתפרץ אחד לדברי השני.
״אנשים ! אנשים!״ אמר דניאל. ״ברשותכם, אני צריך ללכת. יש לי הרבה עבודה. ובזבזתי מספיק את זמני. ״
הוא פילס את דרכו בין הכתבים במהירות ומהיר ליציאה הקרובה מבית החולים, אחריו הסתרכו כתבים, ללא הצלחה בלהשיגו.
כשדניאל יצא בית החולים הוא נשם נשימה עמוקה ומיהר לכיוון המונית שהזמין לעצמו, קודם לכן.
לפתע, שמע קול אישה צועק אליו.
״סליחה דניאל האריס?״ צעק הקול.
דניאל הסתובב וראה את אחת הכתבות ממהרת בעקבותיו.
״כן.״ אמר דניאל בחצי חיוך ״אני די מההר. מצטער שלא היה לי עוד זמן לשאלות, תאצלי להסתכל בתשובה שמסרתי לערוץ המתחרה.״
״סליחה?״ שאלה הכתבת ״להסתפק בתשובה אחת מסכנה שגם עליה ענית בהתחמקות? לא נראה לי דניאל״
״מה שמך?״ שאל דניאל בחיוך
״מיקי סיוון, מקומון דן״ אמרה מיקי.
״מיקי״ אמר דניאל בחיוך ״את יודעת מה? את מוצאת חן בעייני. יש לך כרטיס ביקור אולי?״
״את שוב מתחמק״ אמרה מיקי בחיוך
״נכון. אבל זה ישתלם לך. אני מבטיח.״ אמר דניאל, בעודו רואה באופק את המונית מתקרבת אליו
מיקי הגישה לו כרטיס ביקור.
״אתה חייב לי ראיון.״ אמרה מיקי.
״אני אתן לך אותו. אני מבטיח.״ אמר דניאל. בעודו נכנס למונית. הוא סגר את הדלת והורה לנהג להמשיך לנסוע, לכיוון המקום בו למד את התואר בקרימינולוגיה. באוניברסיטת תל-אביב.
—
2010:
היה זה בוקר, רגיל ככל הבקרים, שהשעון המעורר, בצד מיטתו של סול הורה על השעה 6:00 בבוקר. אך בכל זאת, היה משהו קטן, שכן היה מיוחד, בבוקר, לא ספציפית במזג האוויר ולא בשל יום לאומי מיוחד, אלא שהבוקר הם ציינו את ה-10.10.2010, תאריך שהיה משמעותי עבורם, ביקום הקודם, לפי הערכתם של צ׳יף, כלומר עומרי ובלו (כלומר… דדי), לא הייתה סיבה לדאגה, כבר הוכח שהגורל של היקום הזה שונה, מהיקום ממנו הגיעו ועל כן, אין סיבה לדאגה. מכל מקום, הייתה תחושה מוזרה באוויר, כאשר סול שם לב לתאריך ומיד לאחר מכן, קיבל הוראה, בהודעה SMS להגיע לספרייה.
בחודשים האחרונים הם מצאו טיימרים לשעבר כמעט כל שבוע. עומרי הסביר כי האלגוריתם בשילוב ה-Database עובד יותר טוב, ככל שמוצאים יותר טיימרים, כך שמדובר על מצב של ביצה ותרנגולת, ככל שימצאו יותר – כך יתגברו כמות המציאות.
הם העריכו, שיש סה״כ כ-1000 טיימרים שהצליחו לזלוג לעולם.
סול ניגש להעיר את אנה. לאחר שהתעוררה, מיהר סול למטבח והכין לעצמו ואף לה קפה, מהמכונה האוטומטית שרכש. בעודו מוזג את המים החמים המשיך להרהר בשאלה שהעסיקה אותו רבות, גם שנה לאחר שהצטרפו בלית ברירה לכוח המשימה: סול תהה, מדוע הוא ממשיך לעבוד בכוח תחת המועצה, כשברור שהעבודה הנוספת, גורמת לו לקחת פחות עבודות דוגמנות – מה שמוביל לכך שהוא מרוויח, הרבה פחות כסף, ממה שהוא היה יכול. גם הפעם, ענה לעצמו סול את התשובה, שהשאיר כמובן רק לעצמו, שלולא עומרי היה מבציר בו להמשיך לדגמן, כדי להמשיך להחזיק קשרים בעולם התעשייה, יתכן שהיה עוזב כבר מזמן ומתמסר, אך ורק לפעילות הכוח. בתור אחד, שלקח את זהותו של צ׳יף בעבר, הוא הרגיש מחויבות מיוחד ללכידת הטיימרים, הוא הרגיש כאילו הוא והחבורה ״התחילו״ את התהליך שהוביל לזליגה, לפחות בהסטוריה אחת, מהיקום ממנו הגיעו.
אנה, קטעה לסול את מחשבותיו לכשנכניסה לחדר, סול חיבק אותה כשגבו אליה ולחש לה בחיוך בקור טוב. אנה, סובבה את צווארה, כך שפניה היו לכיוונו ואיחלה אף היא בחיוך ישנוני ״ בוקר טוב.״
היא נגשה למקום הקבוע, בו הניח סול מידי יום ביומו את הקפה שהכין לה , ולגמה ממנו, לגימה ארוכה. סול התיישב על הכיסא שלצד השולחן במטבח ושקע, בשנית במחשבות.
״על מה אתה מהרהר ?״ שאלה אנה את סול בטון סקרני וערמומי. ״על איזו טבעת תקנה לי ?״
״מה?״ שאל סול בהפתעה קלה, שניות אחדות לאחר ששאלה, ראשית הוא הקיץ מחשבותיו, שנית הוא קלט את משפטה ושלישית הוא עיבד אותו וכך התקבל אלמנט ההפתעה.
״מה, מה ?״ אמרה אנה בחיוך, ״אנחנו מדברים על זה כבר מלאאא זמן. זהו מספיק, אנחנו צריכים כבר להתחתן, אני רק מחכה כבר לך. להזכיר לך שגם אתה רוצה?״
״כן…״ אמר סול בקול מחושב ״לא חשבתי אבל… שאת כזו שזה בוער לך, לא חשבתי שזה מציק לך ביום יום.״
״אז זה קצת כן.״ אמר אנה בחיוך, קרציצתי ״אבל בלי לחץ.״
״טוב, בכל מקרה תתארגני, אנחנו צריכים ללכת.״ אמר סול בקול מובך במצקת.
״אוקי, סבבה.״ אמרה אנה ״אל תהיה לחוץ. אני צ׳יק, צא׳ק מתארגנת״ .
סול ואנה הגיעו לספרייה ביחד, לאחר כחצי שעה. זמן שהיה קצר אפילו בשביל אנה. לכשנכנסו, ראו את החדר עמוס מהרגיל.
בחדר נכחו מייקי, זואי, ליבי ודילן, בן-בן, עומרי, נטשה ודגנית, דדי, דורי, רוני וניני, אבי.
״ואו !״ אמר סול כשראה את הנוכחות הרבה. ״מה קרה ? הרכב מורחב ? חשבתי שכולם במשימות!״
״נכון״ אמר עומרי, ממהר לענות, בקול קצר רוח. ״היום זה 10.10, אני לא מוכן לקחת סיכונים בנוסף לחוליה שתצא למשימה, חוליה שנייה תאבטח היום את נטשה.״
״כאילו שהיא צריכה אבטחה״ אמרה אנה. ״היא יכולה להרוג פה את כולנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.״
״נכון. ועדיין אני לא לוקח סיכון עם הגורל.״ אמר עומרי.
״אה… איזה מגניב. ״ אמרה זואי בציניות ״במקרה גם יצא שמי שרצח אותה ביקום ממנו באנו, לא פה. ממש במקרה.״
״ אדם, עם אחותי בניו יורק.״ אמר ניני. בקול שקול ״עומרי חשב ובצדק, לא להתגרות בגורל ואף אדם הסכים אותו ועל כן הוא מאחר לאחותי נוכחות קסומה.״ ניני עשה תנועה של הקאה למורת רוחה של רוני, שעמדה לצידו.
״בכל מקרה״ אמרה רוני. בטון חמור, ספק נוזפת בניני. ״לקחנו יום חופשי מהמשימות האישיות שלנו לטובת איתור טיימר חדש ישירות מכוח המשימה ולא… בדרך המקובלת. או זה לפחות המסר שהעברת לנו עומרי. אני לא צריכה להזכיר לך כמה חשוב מה שאנחנו עושים, בעבודה היום יומית שלנו, אז אני מקווה שהמשימה הזו מספיק חשובה. ״
״כן.״ אמר עומרי. ״הפעם כדאי שאתם תצאו למשימה ולא הצוות הקבוע שלנו. מאחר והנושא טיפה רגיש. עוד מעט אסביר מדוע. את משימת האבטחה ייאשו דילן, אנה, זואי, מייקי, סול וליבי.
״אה…״ אמרה ליבי בקול ישנוני, ״אז בשביל זה הערת אותנו כל כך מוקדם בשביל בייביסיטר על ג׳יני ?״
״כן.״ אמר עומרי בקול תקיף. ״זה חשוב. אבי, אתה כמובן מפקד הכוח היום, על המשימה לאיתור הטיימר.״
אבי הנהן קלות
״במי מדובר?״ שאל אבי בקול רגוע.
״טוב ששאלת״ אמר עומרי ופנה לכל הנוכחים בחדר. מעניין אותי אם התמונה הבאה תזכיר לכם משהו.
הוא לחץ על הכפתור שמדליק את הטלוויזיה. על הצג הוצגה תמונה של אדם בעל קרס גדולה, אך עם זאת, נמוך.
״אמממ… כן הוא מוכר״ אמרה ליבי, ״אני לא מצליחה להזכר מאיפה.״
״גם לי הוא מוכר.״ אמרה אנה.
״גם לי ״ אמרו ביחד מייקי וזואי
״לי לא. ״ אמרו ביחד דילן, רוני, ניני ודורי.
״נכון״ אמר עומרי. ״ליבי, תנסי להיזכר בכל זאת מאיפה הוא מוכר לך?״
״אני יריתי בו…״ נזכרה ליבי לפתע, מבט של הבנה הפציע על פניה.
״זה היה…״ אמר מייקי, בטון ספק שואל ספק אומר ״… הטיימר הראשון שפיתינו לאי״
״הטיימר הראשון שירינו בו״ אמרה זואי חלושות. ״בתקופה שהיינו ציידי טיימרים״
״אני יריתי בו״ אמרה ליבי, תוך שהיא מוחה דמעותיה. ״אתם רק עזרתם לי לאגף אותו״
״איך אתה יודע מזה בכלל?״ אמרה אנה
״המחתרת, שהייתה בהיסטוריה בה הייתם ציידי טיימרים,״ אמר עומרי, תוך התעלמות מדמעותיהן של אנה וליבי ״הייתה מעיין שלוחה בהיסטוריה של הקיפרים, בדיוק כמו שהקיפרים היו ארגון ההמשך של המחתרת המקורית. הם הכינו תיעוד של כל הטיימרים שציידי הטיימרים, להלן אתם, רצחו. ״
״בכל מקרה, הבחור ששמו עמית חנין סובל מפוסט טראומה, זה מתבטא בכך שהוא מפחד לצאת מהבית וחושש מאנשים, היינו מניחים לו לנפשו, אבל בזמן האחרון הבת שלו התעניינה יותר מידי בגוגל שלה, על מוסדות לחולי נפש, אם המשפחה שלו באמת תשים אותו במוסד כזה, לא רק שהם לא יצלחו לטפל בו, יתכן שהם אפילו יפגעו בו, אני מעדיף שאנה תנסה לטפל בו.
עכשיו בגלל רגישות המקרה, את החוליה שתוביל אותו למערה, עדיף שיובילו אנשים שהוא לא ראה בתור הפנים שרצחו אותו.
״אז מה התוכנית צ׳יף?״ אמר ניני.
״הבוקר, רוקנתי את חשבון הבנק של הנ״ל״ אמר אבי, לוקח פיקוד על האירוע ״ברגע שהוא ראה את זה, הוא כמובן התקשר לסניף הבנק, אלא שניתבתי את השיחה אלי, הזדהיתי בתור פקיד בנק והזמנתי אותו היום ב 11:00 לסניף״
״ונתת לו כתובת לא נכונה?״ שאלה רוני בחוכמה.
״לא.״ אמר אבי, ״זה לא יהיה חכם לעשות דבר כזה, עם בן אדם חשדן שסובל מפוסט טראומה. תיאמנו עם המועצה ועם הסניף, ואנחנו נעשה פעולה בסגנון המבחן כניסה שלנו למועצה.״
״מה זאת אומרת?״ שאל דורי ״ומה עם הלקוחות האחרים בסניף?״
״יעמוד שומר מטעם המועצה שיפנה את לקוחות הבנק למבנה זמני שהקמנו ליד.״ אמר אבי ״הטלנו צנזורה, כך שלכלי התקשורת אסור לדווח שהסניף סגור באופן זמני לצורך תרגיל (כך רשום בהודעה הרשמית לעיתונאים) כלומר אסור להם לדווח שמתבצע אי – איזה שהוא תרגיל באי איזשהו סניף״
״בסניף שיפונה, אנחנו הלקוחות, כלומר, אנחנו מגלים את ״תפקיד״ הלקוחות ?״ שאל ניני
״לא, כמה סוכני מועצה שהתגייסו למשימה.״ אמר אבי. ״כמובן שמידרנו אותם, ממטרת המשימה, אך המטרה שלהם היום היא לשמש כשחקנים ולדעת בתוך תוכם שהכל בשליטה. ״
״אוקיי״ אמרה רוני. ״ומה אנחנו צריכים לעשות.״
״נעלה לחדר תדריכים ואסביר לכם״ אמר אבי.
—
בשעה 11:00, הגיע עמית לבנק,
השומר, כאשר זיהה את פרצופו, הכניסו לבנק. עמית שפרצופו היה נראה לחוץ למידי, נגש מיד לעמדה מספר 7 כפי שהתבקש בשיחה עם אבי. מאחורי הדלפק ישב אבי, בתפקיד פקיד הבנק.
״שלום עמית, מה שלומך? דיברנו בטלפון״ אמר אבי
עמית הנהן, תוך הקשחת מבטו.
״אני אגש ישר לעיקר שכן, אין לי עניין למתוח אותך, ״ אמר אבי בענייניות ״הסיבה לכך שהכסף בחשבונך נעלם, כפי שתוכל לראות במסמך שהצגתי לפניך (אבי החווה בידיו על המסך שמונח על השולחן לכיוונו של עמית) היא שהמדינה רצתה לעורר את תשומת לבך ולכן עיקלה את חשבונך. אך אל דאגה הנציגים מטעם המדינה כבר כאן ומיד לאחר בירור איתם הכסף יוחזר לחשבון.״
בשלב זה, פניו של עמית הכמעט והכחילו ונראה כי הוא לחוץ מאוד.
״אין מה להיות בלחץ עמית.״ אמר אבי, בקול מונוטוני רגוע. אנחנו יודעים שלא עשית שום דבר רע.
בשלב זה נראה כי עמית נחנק.
״עמית,״ אמר אבי, ״תקשיב לי. תנשום עמוק. ״
עמית נשם נשימה עמוקה, ניני, דורי ורוני הצטרפו, בשלב זה, כך שרוני, עמדה ליד אבי וניני ודורי עמדו מאחוריו.
״אדוני.״ פנתה רוני, בקול רגוע ומונוטוני ״אני הנציגה מטעם המדינה. תאמין לי שאני יודעת מה אתה עובר, הקמנו אגף מיוחד בטיפול באנשים כמוך. אתה סובל מפוסט טראומה בעקבות תופעה שנקראת דילפת יקומים. זה סודי ביותר, אך אנחנו מודעים לבעיה, רוצים לעזור למי שאפשר. אנחנו מלווים את המטופלים למתקן מאובטח, באמצעות אבטחה היא החוותה ביד כלפי רוני ודורי, ובסיום הטיפול או מתי שתחפוץ אתה תשתחרר״
״אני… אני לא מעוניין.״ אמר עמית.
״לא נמאס לך לקום בלילה מזיע,״ שאלה רוני בשקט ״ולראות את האקדחים שלהם מכוונים כלפיך?״
״אני… איך?״ שאל עמית בתמיהה
״לא נמאס לך לפחוד מהאנשים הכי קרובים אליך ? מהבת שלך ? ״ שאלה רוני, ממשיכה בטון מונוטוני ושקט. ״לא נמאס לך לקום כל לילה תוך כדי סיוט ורק לגלות, שזה באמת רק סיוט ואין לך שום סימן על היד ?״
״איך ???״ שאל עמית.
״אני מבינה אותך״ הדגישה רוני. ״אנחנו רוצים לעזור לך.״
״ואני אוכל לצאת מתי שארצה?״ שאל עמית
״כן״ אמרה רוני
״ואני אוכל להתקשר למשפחה שלי ?״ שאל עמית
״כן״ אמרה רוני. ״מתי שתרצה, אם תרצה אפילו עכשיו. ואנחנו לא לוקחים לך את הטלפון האישי לרגע. כל הטיפול תלוי בשיתוף הפעולה עם המטופל. "
עמית הנהן בראשו, כמסכים.
״אבי,״ המשיכה רוני ״הורה בבקשה לבנק להחזיר למר עמית חנין את הכסף לחשבונו.״
רוני קמה וצעדה בראש, עמית הלך בעקבותיה, בעוד דורי וניני צעד מאחוריו, הכל הגיעו למכונית נכנסו, חגרו ונהגו למערה.
לאחר שנכנסו רוני הציגה בפני עמית מסמך סודיות.
״עמית, אני מוכרחה להחתים אותך על זה, בטרם נמשיך.״ אמרה רוני ״התופעה שאתה חווה הוגדרה כסודית ביותר, ואסור לך לדווח לאף אחד שאתה חווה אותה.
״ומה עם המשפחה, שכבר סיפר..?״ שאל עמית
״נציג מטעמנו יפגש איתם ויסביר להם, ויחתים אף אותם, חשוב לנו להסביר להם שאתה לא משוגע או ההוזה, אתה חווית חוויה שאף אחד לא צריך לעבור.״
בשעה הקרובה , הציגו ניני, דורי ורוני את התופעה (מה שהותר להם להגיד ), הסבירו על זהות המטפלת שתהיה לו, ועל תהליך הטיפול. הם קיבלו הנחיות מדויקות מאנה, איך יש לדבר עם פוסט טראומטי ועשו והסבירו במדויק. כפי שהתבקשו על ידי אנה.
בסיום הם השאירו את עמית לבדו וחזרו לספרייה, כדי לתת דו״ח סיכום משימה.
״איך זה שהוא לא התנגד כל כך ? ״ שאל דורי ״כאילו ניסה לברוח ? משהו ? כאילו הוא אכל את כל מה שאמרנו לו.״
״לא נראה לי נשאר לו כוח בנפש עוד״ אמרה רוני ״לכן העבודה של כוח המשימה כל -כך חשובה, עלולים למצוא אדם כזה ולנצל אותו.״
–
בינתיים ב-LA בבית מלון במרכז העיר, איה, הפצירה בחבר שלה, לממש את הבטחתו ולצאת איתה למסעדה שבשדרה אשר מתחת למלון.
״אבל הבטחת. ״ אמרה איה, בהחלטיות, תוך משיכת כתפיים.
״אבל אני מסביר לי שאני מרגיש לא טוב.״ אמר אדם בעצבנות קלה, ״יש לי להקיא ויש לי צמרמורת בכל הגוף.״
״איך שאנחנו רוצים לצאת, פתאום אתה חולה …״ אמרה איה, בקול ילדותי ״אתה מתקמץ עלי?״
״לא, איה, אני באמת לא מרגיש טוב.״ אמר אדם. ״אני חושב שזה בגלל ה-10.10 ואם זה באמת בגלל זה, תופעות הלואי הם עוד בחסד. ״
לפתע מבטו של אדם התקשח.
״אוי״ אמר אדם תוך שהוא מאמץ את פניו בכאב ״רק דיברתי.״
אדם נשכב על המיטה והתפתל מכאבים.
״אדם?״ שאלה איה בדאגה ״אדם? מה קורה לך?״
אדם התחיל להשתנות לאיה מול הפנים, תוך שהוא צורח בכאב. ״אני משנה את הצורה שלי. זה בגלל התאריך,״ אמר אדם, נאנח מכאב ״המקס שלי רוצה לצאת החוצה. תתקשרי לעומרי ונטשה ותספרי להם״
איה יצאה מהחדר בעוד אדם הולך ומשתנה למקס, כלומר חיצונית למראה של מקס. לאחר כמה דקות כואבות במיוחד, אדם, כעת בדמותו של מקס, קם מהמיטה וניסה לרוץ אץ הקיר על מנת לנסוע בזמן. הוא רץ והתנגש בקיר בחוזקה ואז מיד נפל על הרצפה, מעוצמת ההתנגשות תוך הזדעקות מכאב.
״אני לא מבין את זה !״ אמר אדם, ספק לעצמו ספק לחלל האוויר ״ב-10.10 אמורה להיות יכולת מיוחדת לנסיעה בזמן. גם למי שלא טיימר. ״
׳ אבל לא ביקום הזה׳ אמר קול ההיגיון בראשו.
בשלב זה איה נכנסה לחדר.
״איך אתה מרגיש ?״ שאלה אדם, נשמע בקולה כי היא אינה חוששת, אך מודאגת. ״אתה יודע בכלל מי אני?״
״כן איה, אני יודע מי את״ אמר אדם, בקולו ומראהו של מקס, בעודו מזדקף, ״פשוט הגורל של מקס בתאריך הזה הוא לרצוח את ג׳יני ומאוד קשה לשנות אדם מגורלו, למעשה הדבר היחיד שעצר את עצמי לרצוח את ג׳יני היא שאני לא טיימר. יש לי דרך נוספת להגיע לישראל במהירות, אבל נראה לי שכרגע אני מצליח לשמור על עצמי. עדיף אבל לעת עתה שנשאר בחדר.״
״טוב…״ אמרה איה באדישות ״ אני אזמין לנו משהו לאכול.״
היא הסתובבה כדי לצאת מהחדר ואז חזרה והסתובבה לאדם.
״תגיד. אתה שולט בזה? כאילו … ״ שאלה איה
״כרגע לא.״ קטע אותה, אדם, קצרות, ״אני אצטרך ללמוד איך ״
איה הנהנה והסתובבה להזמין עבורם אוכל.
—
אבי, שהיה מפקד המשימה, ורוני, שהובילה את חלקה השני סיימו את דו״ח המשימה בחדר התדריכים בקומה העליונה בספרייה. ביחד הם ירדו עם עומרי לקומה התחתונה.
ביחד עם ניני, הם ישבו מעט עם נטשה והתעדכנו על אה ועל דה. לקראת שעות אחר הצהריים, ולאחר שקיבלו דו״ח הארכת מצב לגבי ה-10.10 כולל עדכון על מצבו של אדם ב-LA. חזרו רוני וניני למשימותיהם האישיות.
״דורי, אני רוצה שתיתן לנו עדכון לגבי ניצן.״ אמר אבי לדורי לאחר שראה כי ניני ורוני יוצאים מהספרייה.
״כן…״ אמר דורי. ״נעלה למעלה?״
״בסדר, כן״ אמר אבי. מרוצה מהפנמת חוקי המידור בצוות. ״אני קורא לעומרי.״
שלושתם עלו לקומה העליונה וסגרו את החדר.
חדר התדריכים, נראה בדיוק כמו שהוא היה נראה ביום בו יואל נרצח. כוח המשימה החליט שכדי לכבד את זכרו, הם ישאירו את החדר אותו דבר, ואף תלו תמונה של יואל במרכז החדר. אבי, כבכל פעם שהגיע לחדר התדריכים, הישיר מבט לתמונתו של יואל ופנה לשבת במושב הפנוי הקרוב ביותר.
דורי ועומרי, התיישבו בעקבותיו.
״נו, דורי, מה חדש?״ שאל אבי בלהיטות.
״טוב, אז ניצן, כבר נתקה איתנו קשר לגמרי. היא ביקרה בארץ פעמיים בחודשיים האחרונים, בשתי פעמים אלה, נראה שהיא חוקרת את התיק שהתחלנו לעבוד עליו (אני והיא), נגד נדב אסולין. לפני כחודש כהצלחתי להיתקל בה, היא דברה איתי במבט מזוגזג כאילו היא מהופנטת, אין לי אינדיקציה מדויקת האם דמיינתי זאת או לא. דבר נוסף, אני לא יודע אם זה במסגרת החקירה או לא, שוב אין לי אינדיקציה מהימנה- אבל אני יודע בוודאות שניצן שכרה בקמות פלילית של אסיד. לגבי ידידנו ג׳קסון, הפעלתי קצת קשרים ואני חושד שעליתי על הסיבה העיקרית שבגינה הוא כל כך מעוניין בלסגור את התיק בכיוון של הרשעה לגבי נדב אסולין. הדרגים העליונים ב- CIA מאשימים אותו בהפעלת יתר של סוכן ארה״ב בארץ תוך סיכון מרבי בחשיפת נוכחות ה-CIA בישראל ובטחונו האישי של הסוכן. הם טוענים שלמרות שהופעל כל כך הרבה כוח התוצאות מעטות. האשמה הזו, כנראה מנעה מג׳קסון את הקידום האחרון לפני מינוי לסגן ראש ה-CIA והערכה כרגע היא שהוא לא יקבל את התפקיד בכלל. כנראה בגלל זה הוא רוצה לנקום ספציפית בנדב. חשוב לציין שהיום לג׳קסון יש שליטה די גדולה על מערך הסוכני החוץ של ארה״ב בארץ, למרות כל מה שסיפרתי לכם עכשיו. ״
״תודה דורי״ אמר אבי ״תמשיך לעדכן. תרים דגל על כל דבר חשוב. אם אתה בטעות חושב שהיא מסגירה משהו לגבי כוח המשימה, תעדכן אותנו מיד.״
״כמובן״ אמר דורי. ״משהו נראה לי לא בסדר, כאילו ההתנהגות הזו לא מתאימה לה.״
עומרי ואבי נאנחו
״דורי כבר נתחו את זה.״ אמר עומרי בקול איטי, שוקל מילותיו ״אתה בעצמך אמרת שהיא רואה בג׳קסון דמות אב. יכול להיות מאוד שזה מעוור אותה.״
״כן … אבל …״ אמר דורי. ״טוב עזבו, לא משנה. יש לי טיסה חזרה עוד מעט, אני אגיע לעדכן גם בחודש הבא.״
״מעולה דורי, תודה.״ אמר אבי ״ודורי … אם זה מכאיב לך, אל תנסה ליצור קשר, אני כבר לא יודע כמה תועלת יש בזה. תתחיל לנהל את האירוע כמו גורם חיוני הדורש מעקב.״
דורי נאנח קלות הנהן ויצא החדר.
״אני אגיד לך את האמת עומרי. אני ממש מרחם עליו״ אמר אבי בפנים עצובות לעומרי לאחר שדורי יצא.
״תאמין לי שגם אני. ״ אמר עומרי, בקול הדומה כמעט ללחישה.
אבי נשאר בספרייה עד השעה 12:00 בלילה של אותו יום. הם עברו את ה-10.10.2010 בהצלחה.
