הערה|לכל הקוראים ,שגילם מתחת ל-14 אני מציע לבקש מההורים לעבור קודם על הטקסט.
כעבור 4 שנים…
חריקה מתכתית העירה את ניצן משנתה. חריקה זו נשמעה בכל יום בחודשיים האחרונים, אך בכל זאת, ניצן עדיין לא התרגלה אליה וכלכשנשמעה, קמה, בבהלה דומה לבהלה שהרגישה, שקמה, גם בפעם הראשונה – ששמעה צליל זה.
חודשיים שלמים. או ליתר דיוק 62 יום. 62 יום שאף אחד לא התקשר, לא שאל לשלומה. אפילו החבר שלה, לא דאג לחברה שלו, שנמצאת, לגמרי לבדה, בכלא ולא בעוד ״סתם״ כלא, אלא הכלא השמור בעולם שבבעלות ה-CIA. האמת היא, שניצן משום מה, לא זכרה, את הפעם האחרונה שהיא בכלל דיברה עם דורי, או אף אחד מחבריה. כל התקופה האחרונה נראתה לה מטושטשת במעט, היא נהגה לקשור זאת, בעובדה שחסרות לה כמה שעות שינה הגונות, אך בכל זאת זה היה נראה לה מוזר. מכל מקום, לא היה זמן לחשוב על זה בכלל, מהשנייה שהיא נכנסה למקום הנוראי הזה, היא הייתה עסוקה בהישרדות יום יומית.
היא קמה בפיהוק רחב ממיטת הברזל ונמתחה קלות.
היא קפלה את השמיכה הדקה (העשויה לפי חשדה מקש, חשד, שהתגבר מיום ליום) ונעמדה צמוד לקיר. בעודה עומדת זקוף ומחכה לסוהר, היא הנהנה כמחווה שלום, לשותפתה לתא. בחורה אמריקאית בשם ג׳סי, שישבה בכלא על התעללות מינית בבעליה (כן, ברבים) לשעבר שלה, וכן ברצח.
ניצן, חשבה על אירועי האתמול. אתמול, לקראת ערב, היא, סוף סוף, התקלחה, למעשה, לראשונה מאז שהגיעה לכאן. בכלא, השמור ביותר בעולם, לא היה מקום להפרדה בין גברים ונשים. ההתנהלות היום יומית התבצעה בין האסירים. מבחינת הנהלת בית הכלא, שהאסירים פשוט יהרגו אחד את השני. גם כך רובם נידונו ל-70 שנה ויותר, כך שבין כך ובין כך, כנראה שלא יצאו מקוטלי הכלא בחיים.
כחלק מאותה אטונומיה לאסירים בענינהם, נקבעו חוקים מסויימים, החוקים, נקבעו ע״י האסירים ונאכפו על ידים. אחד מאותם חוקים היה הטקס. אתמול, נערך הטקס של ניצן. הטקס זהו חוק בכלא, בו נהוג שהאסיר הבכיר באגף זוכה לילה אחד עם כל בחורה באגף. אתמול זה היה תורה של ניצן. היא פשוט נטרלה את המחשבות וניסתה לחשוב על הצד החיובי: לפחות היא זכתה למקלחת הגונה, שכן לפני ההגעה למנהיג היה צורך לבוא מגולח, נקי ומצוחצח ממש כמו בימי קדם. היא לא חשבה על הטקס במובן הפיזי. שלו ופשוט מחקה את האירוע ממוחה, כאילו הוא לא קרה. בעודה ממשיכה להרהר על אירועי האתמול, נכנס הסוהר, ובדק שהם בתא וחיים. התפקיד העיקרי שהסוהרים מילאו בכלא השמור בעולם, שנמצא באחריות ובעלות ה-CIA, הוא לדאוג שלא יהיה מרד אסירים, בנוסף, במידה ומשהו מהאסירים מת, תפקיד הסוהרים, להוציא את הגופה מהתא. הסיפורים מספרים שבמידה ויש אדם שבכל זאת משתחרר איך שהוא מהכלא, מסבירים לו טוב, טוב, שאסור לו לדבר על מה שהיה בפנים, בעולם שבחוץ.
הסוהר חלף על פניהם. וניצן חזרה למיטתה. עוד כ-10 היא תצטרך ללכת לשירותים. ולא, לא על מנת ״להתפנות״.
״הג׳וב״ שלה בכלא היה לנקות את השירותים ויחד עם זאת לדאוג להברחת אמל״ח דרך הביוב, בעיקר בין כותלי הכלא. האמל״ח כלל בעיקר מעיין סכינים מאולתרים שיצרו בתוך כותלי הכלא.עבודה זו סיפקה לה הגנה, מפני האסירים, ורבים כיבדו אותה ונתנו לה ״לחיות את חייה״ בשקט (עד כמה שאפשר ״לחיות בשקט״ כשאתה בכלא).
בסיום ״יום העובדה.״ חזרה ניצן לתאה, לארוחת צהריים דלה.
פתאום צילצל טלפון החוגה בתא שלה. הטלפון היה טלפון חוגה שמחובר למרכזית רשת של הכלא, אך נמצא בvlan ייעודי שמנותק מהעולם החיצון. הדרך היחידה לתקשר בין מחוץ לכותלי הכלא לבין הכלא, היא לפתוח ב-firewall של הכלא, פורט ייעודי, שמקשר בין השיחה הנכנסת למרכזיית הכלא. משם בדרך אנלוגית לחלוטין, השיחה עוברת לטלפון המיועד. המערכת בנוייה כך ששום מערכת טכנולוגית לא עוברת דרך הטלפון. בגלל חוסר תדירות השיחות מחוץ לכותלי הכלא, הטלפון נועד בעיקר לתקשורת בתוך כותלי הכלא. וכמעט שלא התמשמשו בו.מכיוון שבכלא היו הרבה מאוד האקרים מסוכנים וידועים לשמצה, כאלה שעצם קיומם היה שמור בסוד,כאלה שהיו יכולים להרוג אותך עם חיבור לרשת, ומקלדת בידם- הכלא היה נטול טכנולוגיה לחלוטין (מה שהוסיף לאווירה ״העתיקה״) .
על כן , כששמעה ניצן את הצילצול, המשיכה לאכול בתאבון את ארוחת הערב הדלה שלה, כך שג׳סי הרימה את השפופרת במקומה. ג׳סי החליפה כמה מילים, שניצן לא שמעה / או לא הקשיבה להם, עם האדם שדיבר מהצד השני של הקו.
״ג׳ונה, רוצים אותך.״ אמרה ג׳סי, לפתע, בקול משועמם.
ג׳ונה היה השם שבו נשפטה ניצן, כשהגיעה לכלא, מיותר לציין שאסור היה לה לגלות את זהותה האמיתית.
ניצן הרימה את מבטה ודידדה לטלפון בהפתעה. למה לעזאזל שמשהו מקוטלי הכלא ירצה לדבר איתה ועוד באמצע היום ?
״הלו״ אמרה ניצן. במבטא אמריקאי מושלם.
מבעד לקו נשמע קול בחורה צוחק.
״ואיי״ אמרה נטשה ״איזה מבטא מושלם.״
״מה ?״ אמרה ניצן מקפידה על מבטה, מחצינה את רגשותיה. היא לא האמינה שזה הקול שהיא שומעת.
״זה מי שאני חושבת שאני שומעת?״ שאלה בחשש, שלא ניקר בקולה.
״כן.״ אמר דורי. ניצן הבינה שכנראה היא על ספיקר.
״ניצן תגידי כן, כן, כן, אם את לא לבד.״ אמרה נטשה בקול רגוע.
״כן, כן,כן״ אמרה ניצן.
״ניצן, אנחנו מוצאים אותך משם.״ אמר דורי. ״אנחנו צריכים שתכניסי את עצמך לבידוד. כדי שתיהיה לך פרטיות ואז נוכל… להסביר לך מה לעשות כדי לצאת משם״
״איך?״ צחקה ניצן. ״ יהרגו אותי לפני בכלל שאני אספיק לעשות משהו כדי להיכנס לב..״
״את צריכה לדקור את ג׳ימ׳יל בבטן.״ קטעה אותה נטשה, בקוצר רוח קל ״אנחנו יודעים שהוא המנהיג אצלכם. אנחנו גם מודעים לעובדה שאם תדקרי אותו, כבר לא תוכלי לזכות בשלווה שלך בחזרה, כמה ששלוים יכולים להיות החיים בכלא. אבל רק ככה יהיה לך כרטיס כניסה לבידוד. ג׳מיל מקושר, טוב טוב, בתוך הכלא ואפילו כמה מהסוהרים הם עושי דברו, הוא ירצה לתכנן לך נקמה טובה. משחר ההיסטוריה, אמממ… סתם, מאז שג׳מיל נכנס לכלא, עד עכשיו, כל מי שנרצח על ידו היה לפני זה, כמה ימים בבידוד, זה תמיד ככה, עד שהוא יחליט על נקמה שתספק אותו, ישימו אותך בבידוד.״
״תודה באמת״ אמרה ניצן ״אני לא מתכוונת לשאול מאיפה אתם יודעים את כל זה.״
״כן.״ צחקה נטשה ״כדאי באמת. אחרי שתצליחי להכנס לבידוד. נוכל לדבר איתך.״
״איך?״ שאלה ניצן.
״זה לא לטלפון״ אמר דורי. ״פשוט תעשי את זה.״
״טוב.״ אמרה ניצן. ממתיקה טיפה את קולה. ״בשבילך.״
״יאללה, אנחנו מחכים לך.״ אמרה נטשה. ״ברגע שתכנסי לבידוד ניצור איתך קשר״
״טוב״ אמרה ניצן באידישות קלה.
״ניצן.״ אמר דורי. ״רגע לפני שאת מנתקת. יש לי משהו חשוב להגיד לך.״
״מה?״ אמרה ניצן. בכעס קל בקולה.
״אני אוהב אותך.״ אמר דורי. ניצן ממש יכלה לשמוע את הכנות בקולו, וכן את העובדה שהוא מתרגש, מעצם העובדה, שהוא אומר זאת. ״אני לא יודע, אם זה מאוחר מידי, בשבילנו, אבל היה לי חשוב שתדעי את זה.״
״טוב.״ אמרה ניצן בציניות מרגיזה, אף על פי שבתוכה התרגשה לשמוע זאת. ״נדבר, אחי. ביי.״
היא סגרה את הטלפון.
גם אם ג׳סי הקשיבה לשיחה, היא לא שאלה אותה אודותיה ופשוט המשיכה לשכב במיטתה.
ניצן תיארה לעצמה, שהעובדה שנטשה ודורי התקשרו עכשיו, זה סימן שהמוסד התחיל להילחץ והוא התחיל להיות די להוט להוציא אותה משם. היא סמכה על נטשה לא משום שהיא באמת האמינה לרצונה הטוב, ניצן חשבה שהמוסד פוחד שערך מודיעיני חשוב יגיע, לידיים הלא נכונות וכנראה אחרי התייעצויות הם החליטו להשקיע קצת משאבים כדי לשחרר אותה.
–
לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרת, ניצן יצאה מהתא ל״משמרת ערב״, זו הפעם הראשונה שתיפגש עם ג׳מיל מאז הטקס.
ג׳מיל, עבד איתה בניקיון השירותים, וכן בעבודה הבלתי פורמלית שלה, בהברחת אמל״ח. הוא היה ״הביג בוס״ וכל השאר וניצן ביניהם עשו בשבילו את העבודה.
ניצן התקרבה אליו, מחביאה סכין מאולתרת שהייתה ברשותה, מאחורי גבה.
״או ! שלום, לגמישה שלי.״ אמר ג׳מיל כשראה את ניצן. ניצן חייכה קלות והרשתה לעצמה להתקרב אליו עוד. ״אני חייב לציין, זה היה אחד הטקסים המהנים ביותר שהיו לי.״
״כן?״ שאלה ניצן בחיוך. כשג׳מיל ראה את החיוך של ניצן הוא איבד ריכוז לשנייה, ובהזדמנות זו, ניצן אגרה רוק בפיה והתיזה בפניו בחוזקה. ג׳מיל הופתע קלות ומיהר לנגב את פניו, בעזרת ידו, מרוקה של ניצן. בעוד מסתכל על תאי האפיטל של ניצן בידו, ניצן שלפה את הסכין וכפי שאומנה פעמים רבות, נעצה את הסכין, בבטן בחוזקה, מספיק חזק בשביל לעשות מום ניכר, אך יחד עם זאת, היא דקרה במקום אסטרטגי, אשר יאפשר טיפול קל, יחסית, בפציעה.
בתוך כמה שניות. ניצן הייתה מוקפת באנשיו של ג׳מיל. טבעת האנשים התקבצה סביבה. הלכה וקרבה. ואז ניצן התעלפה. היא עוד הספיקה לשמוע, את עדר הסוהרים חודרים לתוך הטבעת האנושית שהקיפה אותה, ולשמוע את ההדק באקדח, המכיל חומר הרדמה, נלחץ.
כשהתעוררה. היא הייתה בצינוק. מקום חשוך, עם דלת קטנה להכנסת אוכל, פתח אוורור קטן, על מנת שתיהיה מעט, סירקולציה של אוויר.
היא הסתובבה לכיוון הדלת.
״טוב. עכשיו אני בבידוד.״ אמרה ניצן (בקול, ) ספק לעצמה, ספק לאמצעי ההקלטה שחשבה שיש בחדר, בעודה מחפשת סביבה, מצלמות ומיקרופונים. ״אתם מרוצים?״
״כן. עכשיו אנחנו מרוצים״ אמר קול מאחוריה.
ניצן הסתובבה, עוטה על פניה הבעה מבולבלת ומופתעת בו זמנית.
״דגנית?״ שאלה ניצן בחיוך,בפנים צוחקות, ״מה את עושה פה? זה ההזיות שיש לי, מהחומר הרדמה, נכון?״
״אין לך שום הזיות.״ אמרה דגנית. ״שכחת שאני יכולה לעבור ממקום למקום? אני טיימרית.״
״אה… נכון״ אמרה ניצן בציניות ״קל לשכוח״
״תפסיקי עם הציניות.״ אמרה דגנית בחומרה ״אין לנו הרבה זמן״
״אז מה דגנית?״ שאלה ניצן במרירות, משנה את הטון הקליל, לטון קצר רוח יותר ״אז עכשיו גם את עובדת עם המוסד?״
״קודם כל לא.״ אמרה דגנית ״אם כבר בשביל המועצה. אבל אני לא עובדת בשביל אף אחד. באתי בשבילך.״
ניצן הנהנה. ״סליחה״
״סולחת״ אמרה דגנית, שומרת על כבודה. ״המוסד לידיעתך, כבר מזמן ויתר עלייך. החברים שלך, הם אלו שהחליטו להציל אותך.״
״תודה רבה להם! ״ אמרה ניצן בכעס ״איפה הם היו במשפט ? ולמה הם לא ניסו לדבר איתי אפילו? ו…״
״את רצינית איתי ?!״ שאלה דגנית, בפנים מזועזעות, מגבהה במעט את קולה, ״את ניתקת איתנו קשר, ארבע שנים.״
״מה?״ שאלה ניצן מבולבלת ״אני טסתי לארה״ב אחרי שמצאנו את אבא של בן-בן ו…״ מצחה של ניצן התקבץ במאמץ.
״ואת לא זוכרת״ אמרה דגנית ספק מתפלאת, ספק מרחמת ״זה מה שדורי אמר לנו. שאת בן אדם שונה. כאילו משהו שיחק לך בראש.״
״אני לא ראיתי אתכם 4 שנים?״ שאלה ניצן, בקול מיואש קלות וטמנה את ראשה בין ידיה.
״כן ניצן.״ אמרה דגנית ״אבל זה לא משנה עכשיו , אנחנו נברר את הכל שנפגש מחוץ למקום הזה.״
ניצן הזקפה הקשיחה את פניה. היא התאמנה הרבה בלהדחיק את רגשותיה, על מנת לבצע משימה כמו שצריך. ״מה אני צריכה לעשות?״ שאלה ניצן.
״יפה. זו הגישה״ אמרה דגנית בחיוך. ״את זוכרת את מי הכנסת לכלא לפני שאת בעצמך נכנסת לפה?״
״כן.״ אמרה ניצן וגירדה במצחה, היא חייכה לעצמה חיוך ניצחון ״את נדב אסולין.״
״יופי.״ אמרה דגנית ״אז אני אאלץ להוריד לך את החיוך, כחלק מעסקה מפגרת שנטשה עשתה איתו פעם, גם הוא צריך לצאת מהכלא איתך״
״מה?!״ שאלה ניצן
״אין ברירה, ניצן״ אמרה דגנית. ״כבר בנו את התוכנית סביב העובדה שהוא משתחרר איתך, תאצלי לחיות עם זה.״
ניצן לקחה נשימה עמוקה ושתקה. לאחר כמה רגעים היא אמרה בשקט ״נו, יאללה, תמשיכי״
דגנית פתחה את התיק שהיה מונח לידה ושלפה ממנו קופסא מפלסטיק, היא נתנה את הקופסא לניצן בזהירות ״בתוך הקופסא הזו יש את כל החומרים להרכבת פצצה בסיסית, מאולתרת. ללא מנגנון השהייה,״ הסבירה דגנית, בקול רגוע. ״לאחר שאני אלך, את תרכיבי אותה ותחביאי את הפצצה מתחת לבגדים. כשתצאי מכאן הסוהרים יובילו אותך ישר לתא שלך. בשלב הזה את תחכי עד הבוקר. בבוקר את תתני לג׳סי את הפצצה ותלכי איתה, לאן שהיא תוביל אותך. היא תעזור לך לאתר את נדב שנמצא כרגע נמצא באגף 99 א׳. את צריכה להסביר לו שהוא צריך להיצמד אלייך מאותו רגע והלאה ולבקש שיביא לך את המטבע שניר נתן לו.״
״ניר?״ שאלה ניצן בשאלה
״עוד מעט אני מגיעה לזה.״ אמרה דגנית בסבלנות ״ככה הוא חושב שקוראים לדילן. בכל מקרה המטבע הזה, פותח פתח סודי במערכת הניקוז בשירותים בתא השלישי איפה שהצינור הגדול. אחרי שאתם מוצאים את נדב את תלכי לשירותים, כאילו את הולכת ליום תעסוקה רגיל, בשגרת הכלא. אך, ההבדל היחידי הוא שהפעם, את תהיה מלווה שני אנשים, ג׳סי ונדב. ברגע שתגיעו לשם, ג׳סי תתקרב לג׳מיל ואילו את ונדב, תרוצו מהר, לתא השלישי. את תכניסי את המטבע לחלק התחתון של צינור המים ותסובבי. ברגע הזה יפתח בצינור פתח סודי שאת ונדב תכנסו לתוכו. ברגע שאת תשמעי את הפיצוץ ולאחר שכבר נכנס לתוך הפתח הסודי, את תתחילי להתקדם עם נדב עד שתגיעי לנקודת המפגש עם נטשה. ״
ניצן מצמצה קלות.
״מה? איך תכננתם את זה?״ היא שאלה בקול רועד.
״שיחקנו קצת בציר הזמן, ניצן.״ אמרה דגנית. ״אף אחד, אף פעם. לא הצליח לברוח מהכלא הזה. אבל לנו יש יתרון על כולם.״
״אבל חשבתי… ״ אמרה ניצן בהיסוס קל ״שאתם לא רוצים לגעת בציר הזמן. אתם פוחדים ליצור היסטוריה חדשה. לא ?״
״כן. אנחנו כן.״ אמרה דגנית ״ולכן הפעם עשינו את זה בזהירות. הקפדנו לא להעביר חפצים קדימה ואחורה בזמן, וכל השינויים עשינו ברמת הזמן הנוכחי.״
״אני לא מבינה.״ אמרה ניצן, בכנות.
״פעם. היינו משנים דברים בציר הזמן, בלי להתייחס להתייחס להשלכות רוחביות ולכן היינו לוקחים חפצים ממקום למקום, משנים אירועים שממש משפעים באופן ישיר על העתיד. החלטנו, שביקום הזה אנחנו לא חוזרים על אותה טעות. לקח הרבה זמן עד שהבנו מה מותר לנו לעשות ומה אסור. אבל בסופו של דבר גיבשנו רעיונות, איך ניתן להיעזר ביכולות שלנו בלי לדפוק את ההיסטוריה, או יותר גרוע את היקום.
השירותים, שאת עובדת בהם נבנו לפני לפני ארבע שנים. אז דילן חזר אחורה בזמן והצליח להתקבל לעבודת הבנייה, (איך הוא הצליח להשתחל לצוות הפועלים זה סיפור ארוך בפני עצמו, כל העניין הזה, היה פרויקט בפני עצמו) כדי להתקין את הפתח הסודי. הוא עבד שם כמה חודשים ואחרי שסיים את העבודות הוא פשוט נסע באמצעות קרע במרחב, אך בלי לנסוע בזמן, לבית הקפה נושמים דן. למעשה הוא הגיע לבית הקפה, שנייה אחרי שאת ודורי הלכתם משם.״
—
דילן הופיע בחלק האחורי של בית הקפה. הוא ראה את גבו של נדב לפניו. אבי עמד לידו והם החליפו מילים שדילן לא שמע.
״נדב.״ קרא דילן. נדב קפא במעט במקומו והסתובב.
״ניר!״ אמר נדב בהפתעה ״מה ? איך…״
״אני לא יכול להסביר.״ קטע אותו דילן ״הגעתי לפה רק לכמה דקות ואז אני חייב להעלם מפה״
״הבטחתי ל… להגיד לה. כשאני מוצא אותך״ אמר נדב ״להתעסק איתה זה לא משהו שאני יכול להרשות לעצמי.״
״לא יקרה לך כלום״ אמר דילן. ״אני אתגלה בפניה בעוד כמה ימים. אני פשוט חייב לסיים משהו. משהו חשוב. זה קשור אלייך, נדב. אני מנסה להציל לך את החיים.״
״מפני מי?״ שאל נדב
״אני לא יכול לספר.״ אמר דילן ״אני צריך שתיקח את זה:״
דילן שלף מכיסו את המטבע שפותח את כניסה הסודית בצינור בשירותים של בית הכלא.
נדב.״ אמר דילן ברצינות רבה ככל האפשר ״אתה יודע שאני נאמן לך. אני צריך שתסמוך עלי ומהיום והלאה שהמטבע הזה תמיד יהיה עליך. הוא יציל לך את החיים.״
״מה?״ שאל נדב. ״איך מטבע יציל לי את החיים?״
״אני לא יכול לספר לך. בבוא היום אתה תבין הכל.״ אמר דילן ״אני צריך ללכת עכשיו.״
דילן פנה מהר לכיוון הדלת פתח אותה בריצה סגר אותה ונסע לעתיד. בחזרה ל-2013.
–
ניצן עוד עיקלה את תוכניתם של חבריה.
״אני לא מבינה משהו אחד.״ אמרה ניצן ספק בכעס, ספק בתסכול ״או יותר נכון, זה הדבר שאני ממש לא מבינה, בנוסף לכל היתר. איך ג׳סי תשתף אתכם פעולה?״
דגנית חייכה. וניצן התחילה להבין את התשובה.
״מייקי, נתן לה טיפול קל. מהרגע שהתחיל המשפט שלך, לפני שלושה חודשים. התחלנו לתכנן את התוכנית. יום אחרי שנכנסת לכלא, מייקי טיפל בה. לאחר שראינו שהיא תעשה כרצוננו, אבי דאג שלכך שהיא תכנס לכלא. בנוסף, דאגנו שנדב יגיע, אף הוא לכאן. הוא הועבר מהכלא בו הוא היה כלוא לפני כמה שעות.״
״אבל למה זה מגיעה לה? לג׳סי?״ אמרה ניצן ״מה היא עשתה?״
״ג׳סי עשתה את כל המיוחס לה.״ אמרה דגנית בסבלנות ״נטשה החליטה להעניק לה ״קידום״ לכלא הזה. לצורך הצלחת המבצע ומסיבה נוספת שהיא תספר לך כשתפגשו. עוד שאלות?״
״אחת אחרונה״ אמרה ניצן. ״למה שפשוט לא תיקחי אותי מכאן ואז נחזור לקחת את נדב ונגמר הסיפור ?״
״אי אפשר.״ אמרה דגנית ״יחפשו אתכם. אנחנו רוצים שתהיו חופשיים. בתוך הפצצה יש שאריות של dna, שנוצר במעבדה, שלך ושל נדב. שהפצצה תתפוצץ הם יחשבו שגם אתם נהרגתם. ״
״…ואין מצלמות״ אמרה ניצן ״אז זה מושלם. באמת יחשבו שמתנו״
״בדיוק.״ אמרה דגנית. ״נטשה כבר בדרך לכאן. היא תהיה באזור עד שאת ונדב תגיע לנ.צ כך שלא תהיה בעיה.״
״דגנית אני…״ אמרה ניצן, מזילה דמעה קלה.
״נדבר על זה שתגיעי לארץ ניצן.״ אמרה דגנית, מזילה אף היא דמעה קלה מעינה. ״עד אז. ביי״
דגנית נעלמה כשהופיעה
–
הערת מחבר הפאנפיק| אני לא יודע אם הצלחתי להסביר עד הסוף את ההבדל בגישה בנסיעה בזמן ביקום הנוכחי. אם לא הצלחתי תרשמו לי בתגובות ואסביר בפירוט רב יותר, כתשובה בתגובה. הרבה דברים יכול להיות שקצת לא מובנים או לא מעוגלים, בפרק הזה ובפאנפיק בכלל. מוזמנים לשאול ואשתדל לענות בפירוט.
–
כעבור 25 שעות פחות או יותר,בעודה יושבת ותוהה כמה שעות עברו מאז ביקורה של דגנית, שכן, הזמן מקבל משמעות אחרת כשאת בצינוק, סוהר פתח את דלת המתכת החסינה והוציא את ניצן בכוח, מהתא המצחין. הסוהר הוביל אותה, לתא ״הרגיל״ שלה, זה ששהתה בו בימים האחרונים.
כשהגיעה לתא ולאחר שוידאה כי הסוהר יצא מטווח ראיה, היא נתנה לג׳סי את הפצצה שבנתה, כמה שעות קודם לכן. ג׳סי הנהנה בראשה, כמחווה לכך שהיא מבינה והחביאה את הפצצה מתחת לבגדיה.
ניצן נשכבה בבגדיה במיטה. ניצן הורגלה לשים את המחשבות ואת הרגשות בצד, על מנת לתת לגוף לנוח, על כן, בשנייה שראשה נגע בקרש המיטה היא נרדמה.
למחרת בבוקר, היא התעוררה כרגיל ונעמדה צמוד לקיר, כרגיל, בעודה מחכה לסוהר. אך כמובן, היה משהו באווירה שהיה שונה ומוזר. כשהסוהר נכנס, הוא חייך בחביבות יתר ואפילו צחק קלות למראה ניצן העומדת צמוד לקיר.
לפני שיצא הוא אפילו נעצר ואמר : ״היה נעים להכיר ג׳ונה. תמסרי ד״ש לכל האסירים לשעבר, בגהנום.״
הוא יצא מהתא מצחקק. ניצן לא הזיזה עפעף בתגובה.
״בואי ג׳ונה.״ אמרה ג׳סי כשראתה שהסוהר נעלם באופק ״צריכים לצאת, קצת יותר מוקדם היום. למצוא את נדב.״
הם יצאו מהתא בשקט והלכו לכיוון אגף 99 א׳. המעבר בין האגפים היה חופשי, אך אם נתפסת על ידי מנהיג לאגף אחר, דינך מוות, זה היה אחד מהחוקים שנקבעו ע״י האסירים. חוק זה מאפשר טריטוריאליות אמתית, בין האגפים, מה שמונע מלחמת כנופיות. מאחר וגם ככה דינה של ניצן היה למות באותו יום, הייתה לה תחושה שגם אם יתפסו אותה זה לא כל כך יהיה משנה. לאחר כמה דקות הליכה, הם איתרו את אסיר מספר 232214 – נדב פלדמן.
ברגע שניצן ראתה את נדב, היא תפסה אותו בכוח ולקחה אותו לצד, למקום הסמוי מהעין, ככל האפשר והתחילה לדבר איתו בעברית, בלחישה.
״נדב. יש לך דש מהזאב הבודד.״ אמרה ניצן
נדב הנהן בחיוך ״פשש… מהירה זאתי.״
״תסתום שנייה יא מטומטם״ אמרה ניצן בעצבנות קלה, לנוכח העובדה שבאמת הוא לא נמצא בכלא הזה, הרבה זמן, ״יש לך את המטבע שניר הביא לך?״
הצבע ירד מפניו של נדב
״איך את?!…״ שאל נדב
״לא משנה עכשיו!״ קטעה את דבריו ניצן בחריפות ״יש לך או אין לך ?״
״יש לי, יש לי.״ אמר נדב והוציא את המטבע.
לפני שיוכל להתנגד ניצן שלפה במהירות את המטבע מידו. ״תיצמד אלי ולא משנה מה יקרה אל תרפה ממני, נדב.״
ניצן ג׳סי ונדב התקדמו במהירות לכיוון השירותים. לכשהגיעו וג׳מיל הבחין בניצן הוא חייך חיוך גדול.
״הינה, הגמישה שלי, באה לקבל את גזר דינה.״ אמר בקול זחוח. ג׳סי התקדמה באיטיות לעברו.
ניצן, סיננה לנדב בעברית, בשקט ככל האפשר, להתעלם והתקדמה לכיוון התא השלישי. ניצן נתקה את עצמה מהסביבה והתעלמה לחלוטין מטבעת האנשים הסוגרת עליה. היא נכנסה עם נדב לתא ונעלה את הדלת. היא אתרה במהירות את החור המתאים למטבע וסובבה אותו, נשמע קליל קל ומעבר צר נפתח בתוך הצינור המקובע לקיר.
״מה?איך?!״ שאל נדב בגמגום מלא הפתעה.
״תסתום את הפה ותכנס כבר.״ אמרה ניצן שבשלב זה דיברה בעברית בטונים גבוהים מאוד, מתוך לחץ. נדב השתחל במהירות לעבר הפתח, וניצן השתחלה, אף היא, מוציאה את המטבע מהחור וסוגרת את הפתח בטריקה.
״תמשיך להתקדם.״ אמרה ניצן בבהילות הם התקדמו עוד כמה סנטימטרים ואז נשמע הפיצוץ.
ניצן התקדמה בעקבותיו של נדב במעבר הסודי. מדובר היה בחלל צר למידי אך רחב מספיק על מנת שאדם יעבור בו. הם התקדמו באיטיות דקות אחדות עד שהגיעו לקיר ארגזים. נדב נעצר בפתאומיות, כך שניצן התגשה בו.
״אי״ אמרה ניצן, כשהתנגשה בחוזקה בגופו של נדב. ״למה אתה מחכה תבעט בארגזים האלה!״
נדב בעט בארגזים בחוזקה והם נפלו בקול רעש חזק. החלל שהתגלה הייתה הכניסה הראשית לבית הסוהר, בצד של מגורי האסירים. השומרים שישבו ליד המחשבים, (היחידים, כנראה שהיו בבית הסוהר,) היו מעולפים.
באמצע החדר באחד הכיסאות, שהיו בדרך כלל ריקים, ישבה בחורה, מניחה רגלים על השולחן ומעיינת ב-iphone 5 שברשותה.
״אני אחכה עוד הרבה זמן?״ שאלה נטשה. שבינתיים התרוממה מהכיסא לעמידה ושילבה את ידיה.
ניצן חייכה אליה. לאחר כל כך הרבה זמן היא שמחה לראות פנים מוכרות,מהשמינייה, אפילו אם הן של נטשה.
״דושינקה.״ אמרה ניצן בחיוך קורן ״כמה התגעגעתי״ היא התקרבה אל נטשה פורסת את ידיה לחיבוק דוב, אך נטשה נמלטה במהירות מחיבוקה.
״אני לא יודעת, במה נגעת קודם״ אמרה נטשה בחיוך, חצי ציני, חצי כנה. ״ואני בטוחה שעברו כמה ימים טובים מאז שהתקלחת חמודה. אז עד שאת לא מקבלת מקלחת הגונה, נא לא לגעת בי״
ניצן צחקה. בעוד נדב עדיין לא מצא מילים לדבר, ועטה פרצוף המום.
״טוב בנות.״ אמרה נטשה בעודה מתקדמת לדלת הקדמית המסתובבת לעבר הקאדילק השחורה שבחנייה. ״יש לנו היום לו״ז צפוף. אנחנו צריכים לנסוע לשדה התעופה״
הם נכנסו לרכב, נטשה התניעה את המכונית וברעש מנוע חזק, היא נסעה לכיוון היציאה.
״יש לכם תעודות זהות חדשות, ישראליות, בתא לידכם.״ אמרה נטשה, בעודם נוסעים בכביש המהיר, לעבר שדה התעופה הקרוב ביותר ״אתם תמצאו שם גם דרכונים חדשים.״
הם בחנו את התאים שלידם ואכן מצאו את כל התעודות שנטשה הזכירה.
״נדב, קוראים לך בתעודה נדב אסולין ולא נדב פלדמן, כדי שלא תקפוץ לרשות התעופה במערכות. ניצן את נכנסת ונשפטת בארה״ב תחת השם ג׳ונה והצלחנו למחוק כל איזכור שלך בתור ניצן, אז אצלך רשום ניצן רומנו כרגיל.״
״תודה״ אמרה ניצן
״תחליפו בגדים״ אמרה נטשה ״יש במידה המתאימה ואף הם נמצאים בתאים לידכם. נדב, יש לך גם משקפיים שם, תתארגנו מהר כי אנחנו ממש, עוד כמה דקות מגיעים.״
ואכן כעבור כמה דקות הגיעו השלושה לשדה התעופה. הם עברו במהירות בביקורת הדרכונים וצעדו לעבר מטוסם הפרטי.
״חיים טוב אתם״ אמר נדב כשראה את המטוס. ״מטוס פרטי״
נטשה וניצן התעלמו מהערותיו לחלוטין ועלו למטוס. כשנכנסו, נטשה מיהרה לתא הטייס על מנת להמריא. ניצן הבחינה באובייקט דמוי גופה מכוסה מכף רגל עד ראש, מונח בקצה המסדרון הראשי.
תוך דקות אחדות הם היו באוויר.
נטשה, התקדמה לכיוונם בעוד ניצן ממשיכה להתמקד בגופה. היא הרימה את מבטה כשראתה שנטשה מתקרבת.
ניצן עשתה לעברה פרצוף שואל.
״המטוס עכשיו על טייס אוטומטי.״ אמרה נטשה בחיוך ״עוד מעט אני אקח בחזרה את השליטה.״
״מי זה?״ שאלה ניצן מצביעה לעבר הגופה המונחת בקצה המסדרון.
״אה.. ״ אמרה נטשה במתיקות ״אני מבינה שהבחנתם באורח הכבוד שלנו״
״מי?״ שאלה ניצן, עושה פרצוף שואל בשנית.
נטשה נגשה לעבר הגופה ובעטה בה למרכז המסדרון, למקום שבו עמדו ניצן ונדב.
״האמת,״ אמרה נטשה בחיוך מעוות קלות. ״שחיכיתי לרגע הזה הרבה מאוד זמן. האמת ניצן שאת מכירה טוב מאוד את האורח המיוחד שלנו.״ נטשה הרימה את מה שהסתבר ככסוי הראש מהגופה השמוטה על הריצה, מול ניצן התגלו פנים מושחתות, מלאות פצעים, וסימנים כחולים, עד שכמעט לא היה ניתן לזהות את הפנים, אך לאחר כמה דקות של התבוננות היא זהתה את האדם שעמד שוכב מולה, וידה כיסו את פיה בהפתעה ומגועל מפצעיו.
״מה עשית לו?!״ שאלה ניצן, היא הרגישה שעוד מעט הדמעות פורצות מעייניה. ״את שפוייה?!״
״אני מבינה שאת מזהה״ אמרה נטשה באותו חיוך מעוות, בעודה רועדת כולה, בצורה חריגה מאוד. ״הרשי לי להציג לפנייך, את האדם שאחראי לזה שאיבדת את הזיכרון במשך ה-4 שנים האחרונות וכן האחראי לכל החודשיים האחרונים הכל כך מקסימים שהיו לך בכלא.״
״ג׳קסון?״ שאל ניצן, בעודה דומעת ״זה נכון?״
ג׳קסון מצמץ קלות לאישור, נראה היה שהוא חלש מאוד.
״היא שאלה אותך שאלה.״ אמרה נטשה שולפת סכין מתחת לבגדיה ודוקרת אותו בידו. ״תענה לה בבקשה.״
״כן״ אמר ג׳קסון באנגלית, חלשות, בעודו צווח מכאבים. ״תהרגי אותי כבר.״
״אל תדאג. זה בתוכנית.״ אמרה נטשה. ״אבל קודם כל, ניצן תוכלי לספר לג׳קסון היקר שלנו, מי התפוצץ למענך, בעודו נושא עליו מטען. תוך שהוא נשלט ע״י ידנו ואין לו ברירה אחרת?״
״ג׳סי״ אמרה ניצן, נושכת את שפתיה.
״ותוכל לנחש ג׳קסון היקר, על איזה ג׳סי מדובר?״
ג׳קסון יבב קלות ונטשה חייכה חיוך אכזרי*.
״נכון מאוד, הבת היקרה שלך, זאת שחשבת שאף אחד לא יודע עליה…״ אמרה נטשה מהרהרת קלות. פניה חזרו להבעה רצינית, כעוסה במעט אך טבעית. היא רעדה מאוד בעיקר בפלג גופה העליון, מעיינה זלגו דמעות, דמעות של כעס. ״רציתי שתרגיש ברגעיך האחרונים איך ניצן הרגישה. איך אנחנו הרגשנו. ״ אמרה נטשה בקול מלא סיפוק באופן מפחיד, בכל מילה שאמרה גופה רעד יותר ויותר. ״האמת חשבתי הרבה איך אני אהרוג אותך, איזה דרך תספק אותי הכי הרבה. ונראה לי שמצאתי.״
במהירות עצומה היא שלפה מהנדן שהיה על מכנסי הג׳ינס שלה, (שניצן ונדב שמו לב לקיומו רק אחרי מעשה ) חרב חדה ובזריזות רבה היא כרתה את הראש של ג׳קסון.
דם רב ניתז לכיוונם של ניצן ונדב ואף על בגדיה של נטשה. תוך שהיא צועקת מכאבים פתחת נטשה במעט את דלת החרום של המטוס ובתנופה חזקה בעטה את הגופה למטה, תוך שהיא תופסת בידה את הראש המדמם, שהיה מחובר פעם, לגופו של ג׳קסון. הגוף שכרגע נפל בנפילה חופשית, מהמטוס.
היא סגרה במהירות את המטוס, ולקחה קרטון שהיה בצד וזרקה לתוכו את הראש של ג׳קסון.
ניצן, בעיניים נפוחות מדמעות, הרימה את מבטה לכיוון נטשה. אך מולה, עמדה בחורה אחרת, היא הייתה מוכרת לה במעט, ניצן מצמצה עוד כמה רגעים ונזכרה. מולה, עמדה האישה מהציור שפעם נטשה ציירה, שתיאר איך היא נראית ביקום השני, מול ניצן עמדה ג׳יני כפי שנראתה ביקום שנהרס ועבד, ממזמן.
״כן… זה קורה עכשיו, ״ אמרה ג׳יני בפנים חתומות ומצח נחושה בעודה שמה לב למבטה של ניצן. ״את לא מעודכנת… כשאני מתחברת לחלק היותר ג׳יני שבי, אני משתנה, אנחנו עדיין לא יודעים להסביר את זה… אבל זה פשוט קורה. עוד כמה דקות או שעות אני אחזור למראה הרגיל שלי ״
היא קרעה ברך מול הארגז שהכיל את ראשו של ג׳קסון ואמרה ברוסית ״הנקמה הושלמה, לינה שלי״
נטשה חזרה בחזרה לתא הטייס בלי להגיד מילה נוספת. בשלב זה מכוסה בדם ובעיניים אדומות פרצה ניצן בבכי תמורורים. נדב, שלא היה יכול להישאר אדיש הצמיד אותה אליו וחיבק אותה חזק. ניצן הסתכלה עליו, יש לתוך העיניים וקרסה על שפתיו, כל הימים האחרונים היו פשוט יותר מידי בשבילה, היא רצה פשוט לזרום, לשכוח מהכל. היא העמיקה את הנשיקה והובילה את נדב לתא השינה הקרוב במטוס, נותנת לו להשכיב אותה על המיטה.
הערת כותב הפאנפיק: חשוב לדגיש, שלא קרה כלום לנטשה/ ג׳יני, האופי שלה לא השתנה, והיא לא הפכה למשהו שאנחנו לא מכירים (לפחות לא מבחינת האופי ובשלב זה.). פשוט משהו בסיטואציה, הוציא ממנה תגובות קיצוניות, שניצן לא הייתה רגילה להם. אם תרצו לשאול בנושא, אתם יותר ממוזמנים לכתוב לי בתגובות 🙂
–
ניצן ישנה שינה נטולת חלומות. לאחר כמה שעות היא קמה מהמיטה בדממה והלכה להתקלח.
לאחר שיצאה מהמקלחת הארוכה. היא מיהרה להתלבש. בעודה לובשת את החולצה, נדב התעורר.
״בוקר״ אמר בחיוך
ניצן הסתכלה עליו במבט עמוק
״נדב. מה שהיה פה. לא קרה.״ היא אמרה בקול תקיף. ״אם אתה תעז להזכיר את זה למשהו, החיים שלך יהיו אומללים.״
נדב הנהן בחיוך זדוני. בעודו מרכיב את משקפיו
–
ניצן יצאה מתא השינה ועמדה במסדרון הראשי במטוס. הקופסא עם ראשו של ג׳קסון נעלמה כלא הייתה.
נדב יצא בעקבותיה כעבור דקות ספורות.
הם ישבו מכיסאות הקדמיים בדממה. ניצן לא העיזה להוציא מילה, היא פחדה שכל מילה שתגיד עשוי להצניח את מה שקרה,בינה לבין נדב. לאחר כמה דקות נוספות, נטשה, בגופה הרגיל, הגיחה מתא הטייס.
״טוב אנשים, אנחנו צריכים לקפוץ ממש עוד כמה דקות.״ אמרה נטשה בחיוך, רגיל ורגוע. היא החזיקה בידה קופסא שהייתה מלאה בכתמים חשודים למדי. ״בדיוק סיימתי להתקין את הפצצות.״
״מה לקפוץ?״ שאלה ניצן. ״למה אנחנו לא נוחתים כמו אנשים נורמליים?״
״למה?״ שאלה נטשה בפנים צוחקות ״אולי כי ה- DNA שלך ושלו״ היא הצביעה בראשה כלפי נדב, ״מפוזר במטוס״. – ״אל תדאגי הסוד שלך שמור איתי עד הקבר״- המשיכה, למראה פרצופה של ניצן ״וכמובן ה-DNA של ידידנו סוכן ה-CIA המהולל, אף הוא שורץ לי במטוס ומאחר ואני לא יכולה לקחת סיכון, שיגלו, מה שקרה כאן, אנחנו פשוט נאלץ לקפוץ.
תיקחו תיקים ונעוף מפה.
״אבל, אני לא יודע לצנוח״ אמר נדב.
״אין מה לדעת המצנח שבתיק נפתח לבד,״ אמרה נטשה ״ופשוט שאתה מגיע לקרקע לפני שאתה נוחת על הרגליים תגלגל.״
״ומקסימום תמות״ אמרה ניצן ״האנושות לא תספוג אבדה כזו גדולה, אם זה יקרה.״
נטשה שחררה צחוק קל. לאחר שראתה שנדב וניצן עומדים עם התיקים, עליהם, היא עטפה את הקרטון שאחזה בנייר פצפץ הכניסה אותו, לתיקה ופתחת את דלת המטוס בתנופה חזקה.
״נתראה למטה.״ אמרה נטשה. וקפצה.
נדב וניצן קפצו בעקבותיה.
כשהגיעו למטה, ניצן גלתה שהם נחתו בשולי כביש, ניצן זיהתה את כביש זה ככביש המוביל לבה״ד 8 מכיוון צפון. בהמשך הכביש, מטרים בודדים לפניהם, עמדה בצד מכונית, שחיכתה להם.
״את חשבת על הכל אה?״ שאלה ניצן, בעוד מתקדמת למכונית.
נטשה משכה כתפיים והתקדמה למכונית. ניצן הגיעה ראשונה למכונית ופתחה את המושב שליד הנהג. מאחורי ההגה היא הופתעה לגלות פנים מוכרות, אך בוגרות יותר מאיך שזכרה אותם.
״בן-בן!!!״ קראה ניצן בשמחה והסתערה לעברו בחיבוק לכשנתקו מהחיבוק העירה ניצן ״איזה זקנקנצ׳יק גידלת.״
״ככה זה שלא מתראים 4 שנים״ אמר בן-בן בחיוך. הוא הסתכל במראה על נטשה ונדב, שבינתיים התמקמו במושב האחורי.
״נו, איך הייתה הפעילות סבתא?״ שאל בן בן בחיוך מקרצץ.
״בן-בן, דברנו על זה, תפסיק לקרא לי ככה.״ אמרה נטשה, ספק צוחקת ספק נוזפת.
״אבל אין מה לעשות סבתא,״ אמר בן-בן בחיוך ״זו המשפחה שלי ועם זה נתמודד״
הם המשיכו בכביש. בן-בן עצר בתחנת האוטובוס הראשונה שראה.
״נדב,״ אמרה נטשה בנימה סופית. ״פה אנחנו נפרדים.״ היא שמה בידו נייד, חד פעמי עם סים טעון בשיחות .
נדב לא התווכח ומיהר לצאת מהמכונית.
״אז מה?״ שאלה ניצן. ״לאן נוסעים?״
״למקום שהייתי בו בזמן האחרון יותר מידי.״ אמרה נטשה.
הם המשיכו בדממה בדרכם. לבסוף הגיעו לתחנה ליד בה״ד 8.
״תחכה לנו כאן.״ אמרה נטשה לבן-בן.
״טוב, סבתוש״ אמר בן-בן בטון מעצבן.
ניצן ונטשה יצאו מהמכונית מלווים בארגז העטוף בפצפץ.
״נשאר ילד קרצייה״ אמרה ניצן בחיוך רחב.
״חופשי״ אמרה נטשה בחיוך.
הם התקדמו לכיוון השיחים שהסתירו את הכניסה הסודית למוסד, נזהרים שלא יראו אותן.
בעודם יורדים במעלית, ניצן פנתה לנטשה.
״את תצטרכי להסביר לי, את מה שקרה בשעות האחרונות.״ אמרה ניצן, בקול שקט במיוחד.
נטשה הנהנה ״ברור. אני מבטיחה. ברגע כשנגיע לספרייה ונפגוש את כולם.״
הם צעדו ביחד ללשכת ההנהלה, נטשה הוציאה תג ממכנסיה, המוחתמים קלות מדם, והציגה אותו לשומר בכניסה, שנתן להם לעבור ללא בעיות מיוחדות.
נטשה דפקה בדלתו של ראש המוסד.
״כן.״ נשמע הקול מבעד לדלת
נטשה פתחה את הדלת בתנופה.
״נטשה״ אמר מורדי בחיוך רחב, תוך שהוא מביט בניצן ״אני שמח שהצלחת״ מורדכי רוזן, ראש המוסד החדש, וראש הממשלה לשעבר, מיהר ללחוץ את ידה של ניצן.
״ומה עם העניין השני, שדיברנו עליו?״ שאל מורדי, את נטשה, בסבר פנים חמור .
״רגע, רגע,רגע״ אמרה ניצן. מתפרצת לשיחתם. ״חשבתי שאתם לא הייתם מעורבים בחילוץ שלי, דגנית אמרה לי שלא אכפת לכ…״
״באמת, לא היה אכפת לנו.״ אמר מורדי ״סליחה ניצן, אבל את נעלמת לנו מהראדר למשך 4 שנים. חשבנו שניתקת קשר. למה שנרצה להציל אותך? יש לך מזל שהשמיניה הפעילו את המועצה כדי לעזור לכם. אני יכול להבטיח לך שהמוסד לא היה מעורב. כחלק משיתוף הפעולה שלנו עם המועצה בכלל ועם הזאב הבודד בפרט..״ מורדי החווה בידו כלפי נטשה. ״נטשה, שיתפה אותי, שהם מתכננים פעולה כדי לשחרר אותך. עכשיו כשניצן שלנו רגועה, נטשה ביצעת את החלק השני של המבצע, החלק שהמוסד, ביקש לבצע?״
נטשה, בלי להגיד מילה, קרעה את נייר הפצפץ הקופסא, שהונחה בנתיים על השולחן ופתחה את הקופסא. עיניו של מורדי יצאו מהמקום הוא, התכופף במהירות לפח הזבל שהיה מונח מתחת לרגליו והקיא קלות בתוכו.
נטשה צחקה.
״מורדי!״ אמרה נטשה ״תשתלט על עצמך.״
״אמרתי להעלים! נטשה.״ אמר מורדי, כשפרץ הגועל עבר ממנו. ״לא אמרתי שאני לא סומך עליך ורוצה הוכחות.״
״אבל למה?!״ שאלה נטשה בציניות, בחיוך מבודח ״חשבתי שתרצה מזכרת, לתלות. ומתחת לשים משפט: נטשה סמנה באוויר עם ידיה : ״מזכרת מימים יפים יותר״״
״מצחיק מאוד״ אמר מורדי וישר את עניבתו. ״אם כבר ניצן נמצאת פה אני אשתף אותכן, אני לא מבין דבר אחד. למה? למה הוא הכניס גם ניצן לשם? מילא את נדב. אבל בת׳כלס הוא לא הרוויח כלום מזה שהוא שם, שם, את ניצן. למה לו להתאמץ להעסיק אותנו כל כך הרבה זמן? בהתחלה חשבתי שהוא גילה שניצן מהמוסד, אבל אז קיבלנו אינדיקציה, שהוא ידע על זה כבר הרבה זמן, ושאתם אישרתם את העובדה הזו מולו ו…״
״קיבלתם אינדקציה עלק״ אמרה ניצן ״תגיד פשוט שדורי השתנקר וזהו.״
״כן…״ אמר מורדי ״בכל מקרה, אני לא מבין את ההגיון מאחורי הדברים״
״זה לא הדבר היחיד אדוני. אנחנו עדיין לא מבינים הרבה מאוד.״ אמרה נטשה. ״יש עוד משהו שאתה צריך לדעת, אני מציעה שתשב.״ מורדי ישב כמצוותה על כסאו. ״בהתחלה, חשבנו,״ נטשה גלגלה במעט את עייניה ״טוב, למען העמת, אני חשבתי, שהעניינים הסתבכו ולכן ניצן מלחתכילה עברה לארה״ב, שלא כל כך התאים לה כל המציאות החדשה והנחתי שהיא עדיין כועסת על המוסד, על כל מה שעשה לנו בניסוי של הזאב הבודד. אבל לפני כמה ימים…״ נטשה הסתכלה על ניצן, והרחיבה את עיניה בהזהרה, כדי שניצן לא תספר את הגרסא האמתית להשתלשלות הדברים ״גילנו, שניצן לא זוכרת כלום מהארבע שנים האחרונות. נתחנו את זה הרבה בשעות האחרונות ואנחנו חושבים, אני חושבת, שכל זה היה פעולת הסחה. ג׳קסון גרם לנו לעקוב אחרי ניצן, במשך 4 שנים, בכוונה, כדי שנפספס משהו אחר.״
הפנים של מורדי החווירו.
״אוי לא״ הוא אמר בקול מודאג.
–
הפרק הבא, במועצה: כוח המשימה, יהיה בפאנפיק הרביעי. לראשונה, הפאפניק הרביעי יהיה בעל שם. (בניגוד לפאנפיקים 1-3 שהיו פאפניקים ללא שם.)
אז נתראה בפרק הבא, פרק 1 בפאנפיק הרביעי|נקמה.
עד אז קריאה מהנה 🙂
